מגזין מלחמה

יִזְכֹּר עָם יִשְׂרָאֵל

אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו

כן גם עם מליון חברים ומשפחה תומכת בדידות כזאת לא חוויתי בחיים מדברת כמו משוגעת לנשמה של צורי זה הדבר היחיד שמחזיק אותי ומרגיע מזל שאני מכירה אותו כל כך טוב יודעת בדיוק מה היה עונה לי על זה ״מותר לך להתעצבן״ כמה שאת רוצה

היום אין אופטימיות רק קורבנות וכאב גדול אני לא חזקה אני חלשה שבורה מרוסקת

אני מקנאה בכל מי שמאושר במיוחד בזוגות שנפגשים אחרי שבוע של מילואים וכל האהבה מתפרצת מהם. הכי מקנאה במי שמפחדת מהמצב ונרגעת רק בידיים של בן הזוג שלה זה שורף אותי מבפנים מי ירגיע אותי בידיים שלו? מי יגיד לי שהכל יהיה בסדר? כלום כבר לא יהיה כמו שהיה עבורי המלחמה הזאת תיגמר והפחד יירגע אני תמיד אשאר זאת שרצחו את אהבת חייה זאת שנשארה ל ב ד

היום אני כועסת ומותר לי

מאת אמבר אליהו בת זוגתו של צורי סעידי ז״ל

לא הכרתי את סמ"ר דוד רתנר באופן אישי. אני חבר של אבא שלו, חיים, איש צנוע עם לב ענק. הלכתי לחלוק לו כבוד אחרון. מאות היו שם. בחלקה הצבאית הקטנה בבית העלמין באשדוד. בשמיים יירוטי רקטות שנורו לישוב סמוך. נעמדתי בסמוך לדוכן ההספדים. ביני קברים טריים, כל כך טריים שהפרחים 11 . לבין הבור שבו ייטמן דוד מפרידים מספר קברים שעליהם עדיין בשיא פריחתם. פרחים מלמעלה, פרחים באדמה. כולם מהימים האחרונים, אחד ליד השני. הארון מגיע ונישא לקצה השורה. רק אחר כך אראה שלצידו נותר עוד מקום אחד. בור, שכבר יודע מי ייטמן בתוכו. אולי מחר. אולי ביום ראשון. עוד ארבעה חללי צה"ל ממתינים לקבורתם באשדוד. השמש קופחת ואני מחפש צל. הרבה עצים יש בחלקה הצבאית. אני צועד בין שורות הקברים הישנים. כולם אחידים במראה. רק הכיתוב שעל המצבה שונה. השם, התאריך, הנסיבות. כל חייל וחיילת עם סיפור גבורתם האישי. חלפתי על פניהם אחד אחרי השני. חלקם הכרתי אישית, חלקם מסיפורים. שמות שהקראנו שנה אחר שנה בטקסים. רציתי לומר להם.. לספר... אבל לא ידעתי מה. אחד אחד עברתי וקראתי בשמו. שיידעו שאנחנו זוכרים ולנצח נזכור. שלושה מטחי כבוד פילחו את הדממה. חיבקתי את חיים חיבוק אמיץ. את הדרך הביתה תכננתי כך שיהיה לי לאן לרוץ במקרה של אזעקה. על שלט חוצות פרסום של ארועי סוכות. עדות אילמת לחיים שהיו פה רק לפני שבוע. שרים לזכר הקורבנות של פסטיבל נובה. אזעקות באשקלון. הגעתי הביתה. U2 ברדיו, אין כמו בבית. לא הכרתי את סמ"ר דוד רתנר הי"ד באופן אישי. עכשיו אני מכיר אותו קצת יותר. מלח הארץ, אמיץ וחסר פחד. איבד את חייו בהגנתו עלינו. יהי זכרו ברוך.

מאת אוהד צויק

אין אין לי כוח יותר להמשיך למילים אין כבר שום משמעות משהו בתוכי עומד למות אין אין לי דרך לנחם אותה כבר שבועיים אני במיטה הרוחות שבי איבדו שליטה אין אין תשובה לשאלות שלי מישהו כנראה צוחק עליי או אולי צוחק על חשבוני אין אין קול ואין עונה מצב רוח כל דקה משתנה אחרי הכל האם זה כבר משנה אותנו

יש יש תקווה אבל קטנה מאוד שנצא מזה רק חזקים כמו חייל חוזר ממילואים צועק ש יש יש סיבה להיות שמחים למרות שהעתיד נראה מפחיד והכאב הוא ישאר תמיד נזכור ש יש יש מסע שלם עוד לעבור ראש מורם רואה רק את האור ולעולם תהיי את מגדלור

כי לנו אין.

ליאור מארס

חן פוקס

Electricity is running in my veins, I run and I run, Can feel no pain. In a military base, A fairy is crying. I can hear the screams Of joy and terror

Today we went from white to black, A mother is waiting for a call back. As we cry together, As we hide, As we escape, Only heaven above Will remember our names.

Keep on dancing, My lovely boy. Keep on smiling, And moving Forward. Raise your hands, Raise your head, For you Heaven awaits.

For your dancing soul To dance untill it drops. this is our Last goodbye, The flashing lights are now off.

SUPER NOVA

The music is loud, The people are free.

In a trash can, I wait alone. My brain in stuffed With sounds of freedom & war.

With the break of dawn, I'm gonna shoot someone, Who will it be?

BRING THEM HOME. NOW.

לְעוֹלָם נִיֽהְיָה / יובל הרמס

הַדּוֹר שֶׁבָּטַח וּלְבַסּוֹף נִטְבַּח הַדּוֹר שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִסְלַח עַל שֶׁהֻוֽפְקַר הַדּוֹר שֶׁלְּעוֹלָם יִזְכֹּוֽר שֶׁחַיָּיו בְּיָדָיו הַדּוֹר שֶׁבָּטַח וּלְבַסּוֹף נִטְבַּח הוּא הַדּוֹר שֶׁיִּצְמַח מִתּוֹך הָאֲדָמָה הַמְּדַמֶּמֶת הוּא הַדּוֹר שֶׁיִּצְרַח אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת

Welcome to Jahannam /יובל הרמס

שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִיֽשָּׁה קִילוֹמֶטְרִים מַפְרִידִים בֵּינִי לְבֵין עִיֵּי חֻרְבוֹת גַ'הַנַּם עֲלֵי אֲדָמוֹת שָׁם יוֹשְׁבִים הַמּוֹצִיאָם לַהוֹרֵג שֶׁהֶחְלִיטו מִזְּמַן שֶׁלֹּא מַגִּיע לִי לִחְיוֹת וּבִכְלָל בְּלִי הֶיֽכֵּרוּת מֻוֽקְדֶּמֶת הֵם הֶחְלִיטו לְשַׂחֵק אִתִּי תּוֹפֶסֶת אָז הִתְחַלְתִּי לָרוּץ אֲנִי רוֹצֶה שֶׁהַמִּשְׂחָק הַזֶּה יִפָּסֵק הוּא נוֹרָא מְעַיֵּיֽף

וּכְבָר כּוֹאֵב לִי לִנְשֹׁוֽם אֲבָל הֵם לֹא מוּכָנִים ‎

‎ לְוַוֽתֵּר עַל הַחֲלוֹם לָקַחַת אוֹתִי אִיֽתָּם לְגַ'הַנַּם עֲלֵי אֲדָמוֹת

אנשים לוחמים / אוריאל שאוליאן

הקיבוץ שלי על חוף מבטחים, גן עדן צרוף על שדות ירוקים, אוויר של חיים ילדים רצים בשדות, ההורים חולמים על שלום, כיתת הכוננות שומרת על כולנו ואנחנו איתם ללא תנאים מלח הארץ נוטף בכל עבר, העיניים היפות נושמות את היופי, אופי חזק של אנשים, אנשים לוחמים היום הקיבוץ שלי על חוף מטבחים, גיהינום צרוף על שדות אפורים, אוויר דליל של חיים טביעות רגליים קטנות בשדות, הנכדים כבר יחלמו על שלום, חלק מכיתת הכוננות שומרת על כולנו ואנחנו איתם ללא תנאים מלח הארץ הוחלף בריח של שכול, העיניים הכהות של המחבלים שנותרו עוד שם, אופי חזק של ניצולים, אנשים לוחמים

מתגעגעת למוזיקה לדברים הפשוטים לערפל שבבוקר בא ומרטיב את העלים לחיבוק היקר שלך לחיוך בפנים מתגעגעת למוזיקה לדברים הפשוטים

יובל אביב

כל יום הוא יום רגיל עד שהוא לא וחלומות מתנפצים מתגעגעת לשיר ההוא ברגעים שהיה עצוב

ברגעים השמחים לחיבוק היקר שלך לחיוך בפנים

כל השקט הזה לא דמיינתי שככה יהיה לא דמיינתי שככה יהיה והרעש גובר מהראש לא יכול לשחרר אם לא תחזור לא אוכל להתעורר

מתגעגעת למוזיקה לדברים הפשוטים ניצחון הטוב על הרע ריקוד שחוגג את החיים החיבוק היקר שלך החיוך בפנים בליבי הם שמורים לעד בחרבות וברזלים

כל השקט הזה לא דמיינתי שככה יהיה לא דמיינתי שככה יהיה והרעש גובר מהראש לא יכול לשחרר אם לא תחזור לא אוכל להתעורר

ירדן איזון

. קבוצת הוואטסאפ של החברות. 8:51 , השביעי באוקטובר סרטון הבריחה מהנובה מתחיל לרוץ בקבוצות.

בעקבות הסרטון, חן מיקס ציירה את ולדה מבלי להכיר אותה, בדמותו של עוף החול.

רקמה טיפוגרפית של הלב הישראלי מאי פלג

קארין שמשורה

שחר איזון

אדם מגרלה

תגידי תודה שזו רק אזעקה / עדי דהן

החרדה הזאת שנבנית לאט, לסדר את הממד. המועקה היא אני יושבת דרוכה תקועה בלולאה של ציפייה.

אני מקדשת את החיים עומדת בזמנים מחבקת את הילדים, זהו נגמרה. זה רק הבומים עכשיו כמו זיקוקים, את הלב והחלון מרעידים, מזכירים את תום עונת החגים.

אני בולעת נשימה מקשיבה לדממה מוכנה. הנה זה בא אני מרגישה

הכתום במהדורה אזעקה ראשונה. מרעישה, מקפיצה באנרגיות קרות ממריצה.

אדם מגרלה

קוראים לי שני כהן, אני מפונה מקיבוץ מפלסים.

צלמת, תסריטאית, בימאית ויוצרת. בתמונה, הנוף מהדירה שלי בקיבוץ, שהפך בשבת אחת לנוף שמחזיק אימה ופחד. בין הנוף הפסטורלי לדם שנשפך שם, את הציור ציירתי במהלך המלחמה. פרספקטיבה ילדותית ותמימה ויחד עם זאת מהולה בכאב וזוועות.

״אני אחיה, אחיה ואוהב את החיים הללו. אוהב אותם על כיעורם, על חוליים, על אימתם - ולא אצא מדעתי. אני רוצה לחיות. לחיות הרבה. לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום. לחיות באור.״ לאה גולדברג כולנו נושאים פציעות מהעבר, שהופכות למניע רגשי שבזמן זה או אחר שולט בחיינו, אבל משום שאיננו יודעים איך להגיע לסיבה האמיתית, אל מקור הכאב, אנו עוסקים רק בסימפטומים שמופיעים על פני השטח.

ואז הבנתי שאם רוצים לחולל טרנספורמציה אמיתית - על התהליך להתנהל ברמה של הנשמה

על פי הבודהיזם קיימים במיינד חמישה רעלים: בלבול, כעס, שנאה, קנאה וגאווה. כולנו סובלים מאחד מהם, מחלקם או מכולם.

אם אנו מביטים על העולם בהשפעה של אותם רעלים, אנו חושבים שמה שאנו רואים הוא האמת, שאלה פני הדברים ומתוך האמונה הזו אנו פועלים. לכן פעמים רבות אנו פוגעים בעצמינו ובאחרים. למעשה, רעלים אלו עצמם מקורם בעובדה שאיננו רואים שהעולם אירעי וריק. רק מדעותינו, מאמונתינו, משיפוט, מביקורת- ממהשלכות שלנו.

מאחר ותפיסתנו אינה ריקה, איננו רואים את העולם כפי שהוא, ולכן אנו ״חיים באשליה״

בהקשר זה פתגם זן אומר: ״בחיים אין קשיים או בעיות, אלא רק מצבים שיש לפעול בהם״

העקרון שמנחה אותי הוא חדירה פנימה דרך שכבות הרגש

סמדר מלכה

אנשים של אור / חן טטרו

עטרה אלמקייס

בתוך כל השחור הזה בא לי לשתף ברגע שלא עוזב אותי מיום חמישי אולי כי את הכאב אני עדיין לא יודעת איך כותבים. שיחה עם בחורה צעירה ומיוחדת שניצלה מהמסיבה אני איתה על הקו והיא מספרת מה קרה מהרגע הספונטני ביום שישי שהחליטה לצאת למסיבה הקנטה הרחבה הלילה והרגע הזה שהשמש לא עלתה, ושם בתוך הכל בין הפצמרים היריות המחבלים והפחד מוות. היא תיארה את הרגע שבו הגיעה לחממה ליד אחד הקיבוצים כשהרכב נתקע אחרי שנורה, הם מחפשים מסתור, היא נשכבת על האדמה בדממה. ועם מעט הבטרייה שנשארה, היא בוחרת לעשות טלפון להיפרד מההורים שלה ביום שבת בבוקר. והם, שומרים שבת אז היא לא בטוחה שהם יענו לה אבל היא חייבת לנסות כי היא נורא דואגת ומפחדת עליהם שככה היא הולכת למות ולהשאיר אותם לבד. ואז אבא שלה עונה וכשהיא אומרת לו שהיא התקשרה להיפרד הוא אומר לה שלא תדאג ויהיה בסדר, היא עוצרת אותו ומסבירה לו מה קורה, שהכל מסביבה בוער שהיא שוכבת בחממה ליד קיבוץ שנטבח. הוא מבין. הם בוכים ביחד. ואז, אבא שלה מתחיל לשיר לה בטלפון בשקט בספרדית משהו כמו 'גם כי אלך בגיא צלמוות' ואמא שלה ברקע מצטרפת ושרה והיא שוכבת על האדמה בדממה ולא זזה בכדי שלא ישמעו אותה. והיא מתארת שהיא עם דמעות בעיניים. ושלווה בלב. וקבלה כזאת של המוות, של החיים. סולחת לכל מי שפגע, מבקשת סליחה בלב מכל מי שאפשר, מרגישה נקייה. ואבא שלה ממשיך לשיר ואמא שלה שרה ברקע בשקט בשלווה, והיא על האדמה בדממה. שעה וחצי. עד שהטלפון כבה כי נגמרה הבטרייה. ואני מדמיינת אותם בתוך החושך הזה בבועה של אור אין סוף, צמרמורת בכל הגוף. וחושבת לעצמי, שהמזל שלנו פה על האדמה, שאנחנו שומעים את מי ששרדו, ואז בכל סיפור חייב להיות גם איזה רגע קטן ממש ממש קטן של חסד. אחרי שעות אין סוף באו לחלץ אותם והם בחיים - אנשים של אור.

אור שלי, שליש בלתי נפרד מהחיים שלי, בתקופה כל כך יפה שלהם. אני את ונוי, היינו השילוב המושלם. חבורה דבילית אבל גם חכמה (חוץ מנוי) . חבורה של צחוק, אושר טהור, וגם של חברות אמת. שטויות קטנות שהיו רק שלנו - כינויים, שירים, היינו ממציאות מילים וחושבות שכולם צריכים להבין אותנו. כל יום הולדת היה פרוייקט, עוגות מצחיקות תמיד, בלונים עם כל כיתוב שיש בעולם- חוץ מיום הולדת שמח! יוכי דאגה להזכיר לנו את זה עכשיו, היא הייתה מתלוננת כל יום הולדת מחדש, אבל הייתה מחכה לזה בדיוק כמונו. היינו יושבות ורואות הפיג'מות, וחושבות שזה הדבר הכי מצחיק שקיים בעולם הזה, מדקלמות שירים בעל פה. את פשוט היית בלי טיפה של רוע, אני לא יכולה אפילו להסביר כמה שהיה בך רק רק טוב. כל ויכוחון, כל תקל, שום דבר לא ערער אותך. את, עם כל הטוב שלך. אני רוצה לבקש סליחה, אם אי פעם אכזבתי אותך, או השארתי אותך לבד. אני מניחה שאפילו לא אמרת לי, כי מבחינתך רגשות זה מגעיל. תמיד אהבת את הצבא כ״כ, ואני כ״כ לא. אני לא אשכח את היום שלקחו אותנו למשהו של צה״ל, אני, כמובן, התלוננתי. את היית בעננים. הייתה שם עמדה של פלחץ, ואפילו לא ידעת מזה, אבל העיניים שלך נצצו כל כך, שם החלטת. אמא שלך סיפרה לי איזה גיבורה היית, שמעתי את הקול שלך, בכזה קור רוח שהבנת שהבסיס שלך בסכנה. שמעתי שכמו לביאה, הכנסת את הגורים שלך למיגונית, והסתערת. הסתערת כמו שרק את יודעת. והצלת כל כך הרבה אנשים. אור, הבסיס שלך ניצל- בזכותך. גיבורה שלי, כשמעתי מה קרה, הפכתי את החדר בחיפושים, הייתה לי תמונה בראש שהרגשתי שאני חייבת למצוא. מצאתי אותה, ומצאתי עוד מיליון דברים ממך, ומצאתי גם את השרשרת שלנו. הרגשתי שהיא חייבת להיות עליי. חרבות ברזל. אני יודעת שאת שומרת עליי. אור שלי, אני אוהב אותך לנצח, מבטיחה לעשות הכל כדי שהאור שלך יופץ לנצח.

אופיר מליק

היה היה גן ובגן ילדים קטנים מצחקקים ומשחקים. יצאו יום אחד לטיול בגן ושאלו את הגננת: ״מדוע יש גדר בקצה הגן?״

״כדי לשמור עלינו מהצד השני״ ענתה הגננת. ״מה יש בצד השני הגננת?״ שאלו הילדים. ״ישנם בני אדם בדיוק כמותכם.״ ענתה הגננת. ״אם הם בדיוק כמונו מדוע יש צורך בגדר? שיבואו לשחק איתנו!״ קראו הילדים בשמחה. ״אולי יום אחד, עכשיו חזרו לשחק מתוקים״ אמרה הגננת וניסתה לא להטריד במחשבות אסורות את ראשם הזעיר והטהור של ילדי הגן. אך באותו יום ארור הגדר לא שמרה ואלו אינם בני אדם כמונו בצד השני והילדים כבר לא צוחקים ולא משחקים והגן הוא איננו ולא ישוב הוא לעולם. והבאר שלי עכשיו ריקה, אבל מי יתן ויום אחד בארי תשוב ותתמלא מגשמי הברכה שכולנו מתפללים שישטפו את הארץ כולה. טוב למות בעד ארצנו, אבל עדיף לחיות.

נכתב לזכרו של אלעזר סמואילוב ז״ל אשר נרצח במסיבת הטבע ״נובה״. מאת רן סמואילוב

ים קפלן

השביעי לאוקטובר, היום הנורא לאנושות כולה. | 05 מהדורה @kivunim.ash | אומנים.ות מהעיר שלא רוצים לשכוח עריכה: דוד ברקת ואורי מלול | עיצוב : אופק מליק

סשה סמידוצקי