מגזין מלחמה
לא הכרתי את סמ"ר דוד רתנר באופן אישי. אני חבר של אבא שלו, חיים, איש צנוע עם לב ענק. הלכתי לחלוק לו כבוד אחרון. מאות היו שם. בחלקה הצבאית הקטנה בבית העלמין באשדוד. בשמיים יירוטי רקטות שנורו לישוב סמוך. נעמדתי בסמוך לדוכן ההספדים. ביני קברים טריים, כל כך טריים שהפרחים 11 . לבין הבור שבו ייטמן דוד מפרידים מספר קברים שעליהם עדיין בשיא פריחתם. פרחים מלמעלה, פרחים באדמה. כולם מהימים האחרונים, אחד ליד השני. הארון מגיע ונישא לקצה השורה. רק אחר כך אראה שלצידו נותר עוד מקום אחד. בור, שכבר יודע מי ייטמן בתוכו. אולי מחר. אולי ביום ראשון. עוד ארבעה חללי צה"ל ממתינים לקבורתם באשדוד. השמש קופחת ואני מחפש צל. הרבה עצים יש בחלקה הצבאית. אני צועד בין שורות הקברים הישנים. כולם אחידים במראה. רק הכיתוב שעל המצבה שונה. השם, התאריך, הנסיבות. כל חייל וחיילת עם סיפור גבורתם האישי. חלפתי על פניהם אחד אחרי השני. חלקם הכרתי אישית, חלקם מסיפורים. שמות שהקראנו שנה אחר שנה בטקסים. רציתי לומר להם.. לספר... אבל לא ידעתי מה. אחד אחד עברתי וקראתי בשמו. שיידעו שאנחנו זוכרים ולנצח נזכור. שלושה מטחי כבוד פילחו את הדממה. חיבקתי את חיים חיבוק אמיץ. את הדרך הביתה תכננתי כך שיהיה לי לאן לרוץ במקרה של אזעקה. על שלט חוצות פרסום של ארועי סוכות. עדות אילמת לחיים שהיו פה רק לפני שבוע. שרים לזכר הקורבנות של פסטיבל נובה. אזעקות באשקלון. הגעתי הביתה. U2 ברדיו, אין כמו בבית. לא הכרתי את סמ"ר דוד רתנר הי"ד באופן אישי. עכשיו אני מכיר אותו קצת יותר. מלח הארץ, אמיץ וחסר פחד. איבד את חייו בהגנתו עלינו. יהי זכרו ברוך.
מאת אוהד צויק
Made with FlippingBook Annual report maker