מגזין טיוטות

| יערה אביתר | טרמינל, בלה מיה @salandersdrawer

זה לבטח משפט מעט מוזר לשמוע או אפילו לקרוא, אבל מרגע שדרכתי בתל אביב סבידור מרכז הרגשתי כאילו אני בטרמינל, שבו לא הייתי מאז שנחתי בבן גוריון כשחזרתי מהודו. המרחבים הלא מוסברים, הרבה רצפה בדרך ממקום למקום. אנשי הביטחון. דוכן המאפים והקפה. הכול כל כך מעברי, כל כך מלא בתנועה מתרוצצת, כל כך אפרפר. האמת היא שעם כל אהבת הישראלים לטיסות, אני דווקא שמחה להיות בארץ, כי היא גורמת לנפש להרגיש הרבה. זה נכון שגם הנופים קסומים, המנזרים והרחוב ההודי אינם חפים מרגשות לרגע, אבל הארץ נותנת בלב רגשות עמוקים יותר: הדאגה, הטראומה הלאומית שאנחנו מנסים להתגבר עליה בעודנו בדיוק סופגים אחת אחרת. אלו דברים חזקים להרגיש ולחוות, ואם נמנעים מלהתייאש מהמצב ומל־ שבת בחיבוק ידיים - אפשר למצוא בצרה הזו ממש יופי של קשת רגשות, של אחווה, של אמונה, של אהבה. וזה כה מיוחד. בהודו כמעט שלא כתבתי דבר. החזרה לארץ מפרה אותי ומגדילה אותי ומרוממת אותי מאוד,הארץ טומנת בחובה הזדמנויות לעשות את הדברים בעודי בבית. ממש חופשה בעודי בבית. זה נכון, יש עבודה מהבוקר עד חמש אבל בשאר הזמן אפשר לעשות אמבטיה, וללכת לים. אפשר לצייר, אפשר לכתוב, אפשר ללמוד ביתר פנאי. אפשר להתנסות באינספור חוויות חדשות. אפשר לטייל. אפשר להיות כאן עם מי שאני אוהבת. וזוהי אולי איננה דעת הרוב, אך זוהי דעתי, ועתה, בגילי הצעיר ואחרי ארבעה חודשים וחצי שלא ברצף במזרח הרחוק והקסום, בחופי תאילנד החלומיים, באוויר ההרים הווייטנאמי הטוב ובמיטב שיש לשביל החומוס ההודי להציע, אני יכולה להגיד כמעט בוודאות – מאוד כיף לי בארץ. זאת, כמובן, עד לפעם הבאה בטרמינל - שבה, עם כל האהבה למולדתי הנהדרת, אני מצפה שבידי יהיה כרטיס רק לכיוון אחד, ממריאה בעודי משאירה את ההחלטות לאני של אז, לאני של העתיד, לאני של אחר כך.