מגזין ואקום ראשון - גרסה סופית קרופ

טור אנונימי סוגרים מטבח // , שהבליינים 1 יש רגע כזה שקורה באשדוד בשעות הלילה, בערך ב כבר שיכורים, אלו שיצאו בשביל השלומים כבר דפדפו הביתה בשביל לדפדף נטפליקס עד המוות או עד הקטגוריות שמציעות לך באהלן אהלן תכניות על היטלר, ריאליטי אוכל וסדרות אנימה ביחד. ברגע הזה, נותרו בכבישים רק נהגי המוניות, אלה שחוזרים מאירוע שמורידים את 17.5 ובדיוק מרכלים על הצד של החתן וילדים בני הערך של האוטו של ההורים. ממש שם, בשעה הקסומה הזו, יוצאות ויוצאים עשרות מלצרים אל הקהל ואומרים ״אנחנו סוגרים מטבח, רוצים עוד משהו?". אלף איש נכנסים יחד לעולם מקביל, דהוי, סליזי, 250 וברגע אחד, נראה yellow אפל ומסתורי, עולם שבו ללכת ליפול על מאנצ׳ ב לגיטימי. כל מוכר בתחנת דלק הופך לשף טוסטים. עולם שמאפשר למאפיית שיבולת השרון להיות חלק מסצינת חיי הלילה בעיר, עולם שבו גיבורי על בחולצה שמוטבע עליה צמד המילים ״דל טורו״ יוצאים כל לילה כאילו היו באטמן להציל את צעירי העיר השיכורים מחוויה טראומתית של לחזור הביתה בלי הצורך הבסיסי במאנצ׳ טוב, רעיל, שומני, סוטה, כזה שיספק לי עכשיו רגע אושר לא פרופורציונלי למציאות, כזה שיביא לי צרבות למחרת שיזכירו לי את ליל אמש, ואת זה שאני עוד רגע בן שלושים. בעולם הזה, שנראה שהכל אפשרי בו, שכל פיצוציה שמוכרת נקניקיה יכולה לפתוח חשבון בוולט, הולכים מאות ואלפי צעירים אשדודים ומהסביבה שבוע אחרי שבוע, מוכנים לחרף את נפשם בסטלה חרבות למרות הסיכון בלהתפשר על קורנפלקס כריות על הספה במקרה הטוב, עולם מקביל שבו כולנו קיימים רק כדי לכתוב עוד פרק בסדרת גיבורי העל עם הטורטייה מיקס מוגדלת ובקבוק קולה זכוכית.

18