מגזין ואקום ראשון - גרסה סופית קרופ
דן גילמן בני אותו המין //
פגשתי לארוחת בוקר חברה מהצבא בשם ב' להשלמת פערים תקופתית (שם בדוי, תכף תבינו למה). בכל מקרה, ככה בין חביתת הירק דרך הגבינות השמנות וסיפורים מעניינים, עלתה גם שיחה על זכויות להט"ב בישראל וכמה שזה מאתגר להיות אדם גאה במדינה. וכמו שאתם יודעים, בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, יש הרבה אמוציות ורגשות מעורבים, וכמו הרבה אחרים תומכי להט"ב, ב' המשיכה לדבר עד שלבסוף יצא ממנה המשפט: "אני לא מבינה מה זה עניינם של אנשים מה אחרים עושים במיטה?" עד כאן הכל טוב, סבבה לגמרי. זה הרי לא פעם ראשונה שאני שומע את המשפט הזה בטיעונים שונים, ואני, כבן אדם הומו, מסכים איתו באופן כללי ויכול למצוא בו היגיון - שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה כל עוד הוא לא פוגע באחר. ב' לא עצרה שם אלא הגדילה להמשיך את המשפט הנדוש: "זה כמו שאני לא מתערבת לאנשים שאוהבים סאדו מאזו". עכשיו לפני שאצלול לתוך המשפט הזה חשוב לי לציין שאם יש משהו שאני סולד ממנו זה אנשים טרחנים. כאלה שאוהבים להעיר ולהאיר על כל דבר בעידן הפוליטיקלי קורקט. בכל פעם שאני עובר ליד חבורת נערים שמשתמשים במילה "הומו" כמילת גנאי אני פשוט ממשיך ללכת כי אין לי עצבים, או זמן, לעצור משופם למחיצה ש"הומו זה לא קללה". אני 16 הכל רק כדי ולחנך עכשיו נער בן מעדיף לתת לזמן לעשות את שלו כי אני יודע שהרי יום אחד בן דוד שלו ייצא מהארון והוא יבין (תמיד יש את הבן דוד הזה לא?). מאותו רגע התחילה התלבטות ביני ובין עצמי האם לעצור ולהעיר לה? האם להתעכב על זה? מה אני אפריע לה עכשיו באמצע הביס ואגרום לה להתנצל? החלטתי לספוג את זה ולהמשיך הלאה לעבר הקינוח. שתקתי.
36
Made with FlippingBook Ebook Creator