מגזין ואקום ראשון - גרסה סופית קרופ

עדן בן סימון פרופורציות // ‎

אמבולנסים מכניסים אותה לפרופרציות. כשהיא שומעת את קולות הסירנה ומהירות הוואן החולף על הכביש, היא נותנת לעצמה להשתהות לרגע ולהבין שכנראה הרגע זה הרגע הכואב ביותר של מישהו אחר. לא בהכרח רגע כואב פיזית, לא בהכרח רגע של אדם אחד, יתכן שזה רגע טרגי של קבוצת אנשים יחד. קול הסירנה של אמבולנסים מכניס אותה לפרופורציות. הרי היא עברה רגע כזה, את הרגע הרע. היא עצמה איבדה, היא עצמה משננת תאריכים מסוימים כתאריכים בלתי נסבלים בחייה. מוסיקה מסוימת שלעיתים היא לא מוכנה לשמוע, ימים שהיא לא מוכנה להשאר רק עם עצמה, נר שהיא מדליקה בכל יום למרות הזמן שעבר. והיא תמשיך להדליק, כי להפסיק להדליק את הנר מבחינתה זה בגידה, החור בבטן צריך להשאר מדויק. כשאמבולנס עובר היא חושבת על פרפורציות. על איזון. על שבזמן שמישהו אחר חווה את הרגע הנורא בחייו, היא עומדת עם הגלשן ביד ליד הים. אתמול הסירנה הייתה שלה עצמה, היום היא של מישהו אחר. והיא בתקופת רגרסיה, לא מאוד מצליחה ליישם את שלמדה. היא בנסיגה בגלים, מתקשה לבצע תפיסת גל בצורה חלקה, בנסיגה בתכניות לעתיד, בנסיגה מאהבה. אלא שהפעם היא לא כועסת עליה, היא לא מודאגת, מקבלת שיקח איזו תקופה או שתיים כדי לשחרר. אמבולנסים מכניסים אותה לפרופרציות. כשהיא שומעת את קולות הסירנה ומהירות הוואן החולף על הכביש, היא נותנת לעצמה להשתהות לרגע ולהבין שכנראה הרגע זה הרגע הכואב ביותר של מישהו אחר. ואולי זה בעצם הרגע הטוב ביותר.

42