אריה ואליהו אוזן

מקום בלב

אתר הנצחה לבנות ולבני אשדוד ובמלחמת "חרבות ברזל" 07.10.23־ שנפלו ב

1

דבר ראש העיר

משפחות יקרות, השנה החולפת הינה הקשה בתולדות מדינת ישראל. לבטח, הינה גם הקשה ביותר עבורכם. שנה של שכול בכי וכאב. אישי ולאומי. עם חרדה מפני ההווה הבלתי צפוי ודאגה מפני העתיד הלוט בערפל. האובדן הנורא של יקירכם יקירנו: האב, האם, הבן, הבת, האח או האחות. הפרידה הפתאומית מידיד הנפש, מהשכנה, מהקרוב או מהמכר: שנפלו בקרב, נחטפו, נטבחו, נשרפו או נרצחו בידי בני עוולה.

ואנו זוכרים את כולם. אנו זוכרים את ארבעים ושמונה בנותיה ובניה של עירנו אשדוד שנלקחו מכם, בני משפחותיהם היקרים, ונלקחו מאיתנו, השותפים ליגון ולכאב שלכם.

והיום אנו מנציחים את זכרם, חוקקים את שמותיהם הקדושים ואת דמות פניהם בטבורה של העיר אשדוד. אנו עם זוכר. העם היהודי מצווה לזכור ולא לשכוח. אסון השבעה באוקטובר הוא אירוע של העם היהודי, אך גם של האנושות כולה. הוא האסון הגדול ביותר שקרה לנו מאז השואה ואחד האירועים השפלים, האכזריים והרעים שקרו בעת הזו לאנושות. לכן חובה עלינו לספר את הסיפור האמיתי. לעצמנו, לחברה הישראלית ולעולם. דרך סיפורם האישי של כל אחת ואחד מבנותיה ומבניה של העיר הנופלים והנרצחים אנו מבקשים לקחת חלק במלחמה על הזיכרון. אך מעל הכול אנו מבקשים לכבד את זכרם של יקירכם, יקירנו. כאן, בעיר בה נולדו, גדלו והתחנכו, חלמו, יצרו ובנו. קבענו את מיקום האתר בטבורה של העיר אשדוד, לא בפאתיה או בשיפוליה, כי כך אנו רואים את זכרם של אחינו ואחיותינו – במרכז הווייתנו ולא בצידה. כאן, בפסגת פארק אשדוד־ים, במקום שבו ילדות וילדים משחקים, צעירות וצעירים אוהבים, קשישות וקשישים מטיילים ונחים. כשרוח נעימה מלטפת את הפנים, והעיניים צופות אל הים התכול ואל האופק הרחוק. מקום שבו הנפש מוצאת לה מרגוע. מקום של תקווה. וכשמו של האתר כן הוא – מקום בלב. כאן בחרנו לכבד את זכרם של הבנות והבנים שאינם עוד. לזכרו של כל חלל או נרצח נטענו עץ, ולזוג נרצחים עץ משותף. סביב כל עץ, קבענו ספסל, ולידו הצבנו עמוד עם שמם הקדוש ועם דמות פניהם חרוטים בראשו. צירפנו ברקוד לסריקה, המפנה אל סיפורם המורחב של הנופל או הנרצח. אל סיפורם האישי, כפי שנרקם במלל ובקול יחד עם בני משפחתם. אנו מבקשים להכיר ולזכור את מסכת חייהם של הבנים והבנות. את החיים העשירים

2

דבר ראש העיר

והיפים שהיו להם לפני. ולא רק את שעתם האחרונה. זכרם של כל אחת ואחד מחללינו אומנם מונצח בעץ נפרד, אך העצים לא יעמדו לבדם. הם יוצרים יחדיו חורשה מלאת הוד של נופלי ונספי אשדוד מאז אסון השבעה באוקטובר. שילוב בין הנצחה פרטית ובין הנצחה ציבורית. זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. בשנה האחרונה האיומה והנוראה בתולדות המדינה, האישי והלאומי, הפרטי והקולקטיבי שזורים ללא הפרד. מי שיעבור בין העצים ויתבונן בשמות, יבחין גם שהם מייצגים את כולנו. את כל העדות, התרבויות, הרקעים, אורחות החיים והמעמדות. את הפסיפס הישראלי המרהיב. פסיפס עשיר וצבעוני שהוא גם מאפיין מובהק וידוע של העיר אשדוד. פסיפס שאינו אחיד אך מאוחד. מאוחד באבל ובכאב. מאוחד בזיכרון ובהנצחה. אך מעל הכול מאוחד בתשוקה לחיים. לחיים של יצירה, של פיתוח ושגשוג. חיים של שלום וביטחון. חיים של אמונה בנצח ישראל. בעמנו. לנצח. ולהישאר עם הנצח, אך גם להיות אור לגויים. משפחות יקרות, כאב האובדן קשה. הטראומה והפצע טריים ואנו מתקשים למצוא את מילות הנחמה שיקלו את כאבכם. רוח הגבורה, המסירות וההקרבה ושותפות הגורל של הבנות והבנים העולים מסיפוריהם האישיים באתר ההנצחה הזה, הם כולם עדים לכוחות הכבירים הטמונים בעמנו. כוחות של חיות, של אמונה, ערבות הדדית, תושייה ותעוזה. כוחות של מוסר וערכים. כוחות שאינם גנוזים באף עם בעולם, מלבד בעם ישראל. נתפלל יחד שבע״ה נהיה ראויים להם. לבנות ולבנים הנאהבים והנעימים. שנשלים את הניצחון על אויבנו. שנשיב את העקורים לבתיהם. שנשיב את החטופים, החיים והחללים, למשפחותיהם. ֑ה, � ְִמ ְָ֑ע � ִ֖יְִך ִמִִדּ � ִ֔כִ, ְוְֵע ֵַ֖נ � � ֙ ִמ ִֶ֔בּ � ֤ קוֹ ֵל ְֵך � ֗ה, ִמ ְִִ֤ע � ֣ר ְיְהָֹו � ֣ה ׀ ָא ַ֣מ � � ״ ֹכּ ״ֽ � ֥רֶץ וֵֹי � ֖וּ ֵמֵֶא � � ֔ה, ְו ְָ֖שׁ � ֙ ְֻאֻם־ ְיְהָֹו � ֵָת ְֵך � ֤ר ִלְִפְֻעָֻלּ � ָ֤כ � ֨שׁ � ִ֩י ֵי � ִכּ יחד נזכור, יחד נילחם. ויחד בע״ה גם ננצח. ניצחון צבאי וניצחון ערכי מוסרי. עם הנצח ואור לגויים. יהי זכר הנופלים והנרצחים ברוך. אמן ואמן.

ד"ר יחיאל לסרי, ראש עיריית אשדוד

צילומים: לירון מולדובן

3

על האתר

מסמל שורשים, העץ זהות, זיכרון, צמיחה ותקווה לעתיד. בחרנו בעץ אלביציה צהובה, ולאורך המתחם הוקמו גינות עם כלניות אדומות

מכיל את העמודון זהות הנרצח.ת או הנופל.ת וכולל תאורה, טקסט ושמע על מנת להנגיש את המידע לכל החפץ בו.

מסמל את המבט הספסל החוצה אל העתיד בד בבד עם מבט פנימה להתכנסות. הוא מקיף בעיגול את העץ

באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" 7־ חללי ה כאן, במתחם מקום בלב, צומחים עצים שזוכרים. לכל אחד מהם שורשים עמוקים שנשתלו בלב האדמה. לכל אחד מהם ספסל הממתין למי שיבוא ויתיישב, יתבונן ויחשוב, יקשיב למילים ולקולות וייתן מזור לליבו. במבואה העליונה ממוקמת אבן לבנה עם שמות כל החללים.

,07.10.23־ בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, ה החלה מתקפת טרור על יישובי הנגב המערבי, שגבתה את חייהם של אנשי כוחות הביטחון ואזרחים רבים מתושבי ישראל ובתוכם בנות ובני אשדוד. החברה הישראלית כולה נושאת את האובדן הגדול שהתרחש באותו יום. מתוך כוונה לאפשר מעט נחמה, הקמנו את מקום בלב – מתחם זיכרון לבנות ובני העיר,

מקום בלב נושא בחובו תקווה שנוכל לתת מקום לאבל ולכאב, יד ביד עם מקום לנשימה, לצמיחה ולהתחזקות. עבור האדם האחד. עבור הקהילה. עבור החברה הישראלית.

4

נוער וקהילה

כחלק מהחזון המחבר את הקהילה להנצחת נופליה, מינהל החינוך בעיר לקח על עצמו לשלב את תלמידי התיכונים בפרויקט. במסגרת הפרויקט, כל תיכון בעיר אימץ משפחות חללים, מהם בוגרי בית הספר ואחרים. במקביל, יקדם פעילות בית ספרית שתנציח את החללים ותלווה את המשפחה ככל הניתן. חללים. 48־ משפחות ל 43־ מדובר ב ביום הטקס לחנוכת אתר "מקום בלב", ליוו תלמיד ותלמידה מבית הספר המאמץ את המשפחה לאורך כל הטקס. שני התלמידים מכירים היטב את מהלך חיי החלל ואת נסיבות מותו.

5

חלוקת החללים לבתי הספר המאמצים

מקיף י"א סמל ראשון איתמר ברוכים רונית טל סולטן רולנד צרלסגוזף סולטן תכלת זערור אריאל גורי אולפנא סרן דור שדה אלון גל יוסף בן חמו מדרשת אמית יצחק גלרנטר ויטלי לוגבינצ'נקו אולג לפשיץ ישיבה תיכונית אמית אריה אוזן אליהו אוזן תמר טורפיאשווילי אמית טכנולוגי רס"ר שלמה יהונתן חזוט

מקיף ז' איזבלה גנדלין סמל עילאי בן מוחא יורי ליסובוי סבטלנה ליסובוי מקיף ח' רב סמל בכיר ויטלי קרסיק סמל ראשון מקס רבינוב אדם אילייב סמל ראשון סטניסלב קוסטרב מקיף ט' סמל ראשון אילי גמזו סמל שיר ביטון שני אמין רב סרן טל פשבילסקי שאלוב, עמית בוסקילה מקיף י' סמל שני רווית חנה אסייג נעמי ביכר משה דיינים סיון אלקבץ נאור חסידים

מקיף א' רב סרן אברהם חובשווילי רב סמל ראשון אליהו הרוש סמ"ר דוד רתנר מקיף ג' סרן אור מוזס רב סרן חן בוכריס רב סרן דז'ון אסלנוב רב סמל ראשון דניאלס גיל מקיף ד' דביר רחמים הילל זלמנוביץ שפרה נוי יוסף גרוס מקיף ה' ישראל צ'אנה אלעזר סמואלוב רב סמל מולוקן תשומה מקיף ו' ניר ניקיטה פופוב רוברט שאולוב

6

אסור לקטוף את פרחי הגן

הוא פרויקט הנצחה כלניות לפני הגשם לאומי לזכר קורבנות המתקפה והנופלים באוקטובר 7- בקרבות בשבת השחורה ב ומלחמת "חרבות ברזל". במסגרת הפרויקט יוצרו עשרות אלפי כלניות מקרמיקה, כסמל לצמיחה מחודשת והמשכיות של פריחת הכלניות המאפיינת את יישובי העוטף והמוכרת כ"דרום אדום". הכלניות יוטמנו במוקדים משמעותיים שונים בישראל וביניהם אתר ההנצחה "מקום בלב" באשדוד תלמידי מגמת קרמיקה של ביה"ס "גוונים" אשדוד, בהובלת הקרמיקאית אליס אוחנה, הצטרפו למיזם החשוב הזה, כחלק מהאני מאמין של ביה"ס, חיבור התלמידים לקהילה, שיתוף ולקיחת חלק בעשייה חברתית ולאומית כחלק מהיותם אזרחי מדינת ישראל. יצירתם תשולב באתר במהלך השבועות הקרובים.

7

ז"ל אריה אוזן

מהלך חייו: אריה אוזן נולד 11/2/1955- ב במושב גילת אשר בנגב המערבי, כבן בכור להוריו יהודית ואליהו וחמשת ילדיהם הנוספים, שהיו

בעזרה הדדית לזולת, במתן בסתר ובקירוב לבבות. עזר לכל דורש גם פיזית וכלכלית וגם במתן עצה מועילה מחוכמתו וניסיון חייו העשיר. חוף הים היווה מקום מרגוע לאריה לאחר שבוע עמוס בעבודה, להפגת מתחים. עם השנים הוסיף לתחביב את בניו אלי ורון שנדבקו ב"חיידק" המרגוע מול הגלים. התחביב המשפחתי היה בישול ואירוח משותף ולא היה מאושר ממנו כאשר כל המשפחה התכנסה לארוחות משותפות. הקניות, הבישול והאירוח היו הרוח המפעמת באריה. נסיבות מותו: נסע אריה 7.10.23- בבקר שמחת תורה ה לחוף הים בזיקים עם בנו אליהו, לבילוי בבוקר, 06:15 משותף של אב ובן. לקראת מיד בהגיעם לחוף, החלו אזעקות שגרמו להם לרוץ למיגונית קרובה, יחד עם דייגים נוספים ששהו בחוף. מחבלי הנוח'בה שחדרו דרך הים הגיעו למיגונית. הם זרקו לעבר פתח המיגונית שני רימונים – את הראשון בהם הצליח בנו של אריה, אליהו, לתפוס ולהדוף החוצה אך השני התפוצץ בתוך המיגונית; ירי אוטומטי ומאסיבי של קלצ'ניקוב התווסף לכאוס במקום. האב אריה והבן אליהו נרצחו באותה העת. החיפושים אחריהם ארכו כשבועיים שעברו על המשפחה כנצח. רק לאחר ארבע עשרה ימים הודיע הצבא על איתור גופותיהם של אריה ואליהו, בתוך המיגונית ההיא. שניהם הובאו לקבורה במושב גילת. אב לצד בנו – שבחייהם ובמותם, לא נפרדו.

אחיו. הוא למד בתיכון החקלאי 'אשל הנשיא' ולימים נישא לאשת חייו יפה, עמה הביא לעולם ארבעה ילדים. במשפחה נהג אריה כבן בכור על כל המשתמע מכך: אוזן קשבת, אהבה ואחווה - וזאת בשל רגישותו הרבה לכל אדם באשר הוא. אריה היה ממובילי התיישבות הבדווית ביישובי הקבע בנגב לאחר פינויים ממדבר סיני. הוא ניהל מחלקות רבות ותחומים מגוונים בישוב "שגב שלום"; הוביל להקמת תחנת משטרה בישוב, ואת השיטור הקהילתי והשקיע רבות בחינוך ובאיכות הסביבה בישוב. הוא האמין בשותפות ובעידוד המגזר הבדווי להיות מעורה בנעשה במדינה ולכן עודד גיוס לצה"ל ולמשטרה. במקום עבודתו ב"מושבי הנגב" עיבד את אדמות המדינה באהבה רבה ובגאווה מיוחדת. אריה האמין בכל ליבו ביישוב הארץ על כל הערכים הקשורים בכך. לאור זאת גם עשה כל שניתן כדי לעבד את האדמות סביב ביתו במושב. העבודה בגידולי שדה ובחממות גרמה לו תמיד תחושת כבוד אמיתית של אהבת אדם ואדמה. הוא האמין

>> לדף ההנצחה המלא

ז"ל אליהו אוזן

מהלך חייו: אליהו אוזן נולד 22.01.1981- ב במושב גילת שבנגב המערבי, יפה להוריו ואריה. הוא היה הילד השני במשפחה, אח ליהודית, חן ורון.

דורש ללא כל היסוס ותמיד היה לאוזן קשבת בכל עת ובכל זמן, למרות כל עיסוקיו ומיעוט הזמן שהיה לו. אהבתו הגדולה וכל עולמו הייתה משפחתו הגרעינית והמורחבת. אלי אהב לארח ולהאכיל אנשים, אהב את תחביב הדיג ושם מצא מקום של שקט בכל אורח החיים התובעני שבו עבד. משפחתו ראתה בו מלאך בדמות אדם שתמיד נתן והעניק ברוחב לב בכל תחום בו בנגע הותיר רושם רב והערכה גדולה. אדם שתמיד נחלץ לעזרה והכל עשה בענווה בשעת 7.10.23- בבקר שמחת תורה ה בוקר מוקדמת, יצא אלי כהרגלו עם אביו אריה לדוג בחוף זיקים. אחיו הצעיר רון איחר להתעורר ולא יצא עימם. כשהחלו האזעקות, אלי ואביו מיהרו לתפוס מחסה מאחורי בטונדה והמשיכו למיגונית הם 6:47 הסמוכה למלתחות החוף. בשעה דיברו עם בני המשפחה, אמרו שהם בסדר וכי הם מתכוונים לחזור הביתה כשיסתיים המטח. מאז, אבד עימם הקשר. חולייה של מחבלי חמאס הגיעה בסירות לחוף וזרקה רימונים לתוך המיגונית. אלי הצליח להדוף שני רימונים אל מחוץ למיגונית, אך הרימון השלישי התפוצץ. המחבלים נכנסו לתוך המיגונית וירו בכל מי ששהה בה. אריה ואלי הוגדרו נעדרים וכעבור שבועיים קיבלה משפחתם את הבשורה הקשה על זיהוי גופותיהם. בחוף זיקים נרצחו באותו יום קרוב לעשרים אנשים. אליהו (אלי) אוזן נרצח על ידי מחבלים בלבד. אליהו 42 בחוף זיקים כאמור, והוא בן הובא למנוחות בבית העלמין בגילת לצד אביו שנרצח אתו - בחייהם ובמותם לא נפרדו. הוא הותיר אחריו אישה, בת, אם, שתי אחיות ואח. על מצבתו נכתב: "הנשמה שינתה צורה והלב נשאר מרוסק. אהבתך וצניעותך יאירו דרכנו לעד. אבא, שבורים מלכתך. בעלי, מתגעגעת לאהבתך. בני, בלכתך נותר חלל שאיש לא יוכל למלא. דמותך חקוקה בכל שעה ודקה. היית לנו עולם ומלואו. עליך נאמר 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא'". ובשקט מוחלט. נסיבות מותו:

היה בן מסור מאוד להוריו ואח אוהב ותומך בשתי אחיותיו ובאחיו. באותו המושב הוא גדל והתחנך. בשנות נעוריו שיחק כשוער בקבוצת הכדורגל של הפועל 'מרחבים'. לאורך כל חייו היה נער צנוע, טוב לב, חייכן וחברותי. הוא למד בתיכון האזורי 'מרחבים' ולאחר סיום לימודיו התגייס לחיל הים. הוא שירת ב'דבורים' 916 בבסיס אשדוד בפלגה והיה בין המובילים והמצטיינים בתחומו בהם. חבריו ומשפחתו נהגו לקרוא לו אלי או אליקו. עם סיום שירותו הצבאי, למד והתמקצע אליהו בתחום הקולינריה והיה לשף מקצועי ומוערך מאוד על ידי הקולגות החל לעבוד במסעדת 2005 בתחום. בשנת "סלון יווני" במלון "ווסט" באשדוד, לצד השף גיא פרץ. בעבודתו היווה דמות מרכזית שלטה על מגוון תחומים – ניהול, פיתוח מיזמים, הובלת אירועים גדולים וכמובן – קולינריה. ידו הייתה בכל. בין לבין ובזמן המועט שנותר לו בין עיסוקיו, התנדב אליהו למספר עמותות ביניהן עמותת "ידידים", בה היה לדמות מרכזית. לימים הוא הוביל להקמת לוחמים למען לוחמים", בה 916" עמותת היה גם חבר הנהלה. הוא נשא לאישה את לימור 2009 בשנת וגידל אתה את שני ילדיה מנישואיה נולדה 2011 הקודמים, כבשר מבשרו. בשנת לבני הזוג בתם המשותפת, ליהיא. אליהו היה איש משפחה למופת – לאשתו, לבתו, להוריו ולאחיו ולאחיותיו. הוא היווה אוזן קשבת לכולם ודאג להם מעמדת עמוד התווך של המשפחה. עם אביו פיתח קשר מיוחד בעזרת תחביבם המשותף – בילוי על חוף הים ודייג כמרגוע. אלי האמין ב'חיה ותן לחיות'. הושיט יד לכל

>> לדף ההנצחה המלא

המקום שלך בלב

יהי זכרם ברוך

>> לעמוד ההנצחה הראשי

8