שיתוף הציבור בשלטון המקומי בישראל

מודרניות אינן נלחמות אלו באלו; מדינות בעלות ממשלות דמוקרטיות נוטות לשגשג יותר מבחינה כלכלית ממדינות שהממשלות בהן אינן דמוקרטיות )דאהל, 2002 :62 .(

לאור היתרונות הרבים המעניקה הדמוקרטיה לאזרחיה, בהם גם התייחסות שווה לטובתו של כל אדם, טוען דאהל שראוי שתהיה לכל האזרחים המבוגרים הזכות להשתתף ולקבוע מהם החוקים ומהי המדיניות שיגשימו בדרך הטובה ביותר את המטרות המבוקשות לטובתם ולטובת הכלל. לדבריו, אין אנשים בעלי כישורים שלטוניים טובים כל - כך עד שראוי להעניק להם סמכות שלמה ומלאה על שלטון המדינה ולכן האזרחים הכפופים לחוקים מוסמכים להשתתף במשחק הפוליטי:

פרט למקרים נדירים שאפשר להוכיח הוכחה ברורה את ההפך, הרי לפי חוק, כל מבוגר הכפוף לחוקי המדינה צריך להיחשב מוסמך דיו להשתתף בתהליך הדמוקרטי של השלטון באותה המדינה )דאהל, 2002 :75 .(

להבדיל מדמוקרטיה בממדים קטנים, טוען דאהל שלדמוקרטיה בממדים גדולים דרושים שישה מוסדות פוליטיים: נציגים נבחרים; בחירות חופשיות, הוגנות ותדירות; חופש ביטוי; מקורות מידע חלופיים; חופש ההתאגדות ואזרחות כוללת. חופש הביטוי המוזכר, חשוב לדבריו כדי שהאזרחים יוכלו להשתתף ביעילות בחי ים הפוליטיים וגם כדי שהם יוכלו להודיע את דעותיהם ולשכנע נציגים ואחרים לאמץ אותם. חופש הדיבור פועל לטענתו בשני הכיוונים – האפשרות להשמיע והאפשרות לשמוע את דעתם של אחרים )דאהל, 2002 :95.( למרות קביעתו של דאהל כי הדמוקרטיה הינה צורת השלטון העדיפה על פני האחרו ת, הוא מצביע על פגם מהותי בדמוקרטיה הייצוגית - פרוצדוראלית. פגם זה קשור באופן ישיר לקושי האפשרי המעשי לפגישה בין האזרח לנציגו הנבחר על מנת לשטח בה את העדפותיו ואת רצונותיו של האזרח. בדמוקרטיות המתקיימות במדינות מודרניות וגדולות ממדים, הדבר כמעט ואינו אפשרי: לסיכום יתרונותיה של הדמוקרטיה, טוען דאהל שלמרות שבמהלך המאה העשרים נחלה השיטה כישלונות אחדים, לא ניתן שלא להבין שלדמוקרטיה במאה האמורה היו גם הצלחות רבות ויוצאות דופן ולכן, ניתן להחשיבה לתקופה שהדמוקרטיה ניצחה בה אל מול השיטות הלא - דמוקרטיות. לחיזוק טיעון זה מזכיר דאהל את ההיקף העולמי וההשפעה של רעיונות, מוסדות ונהגים דמוקרטיים אשר הפכו את המאה העשרים לפרק הזמן המשגשג ביותר של הדמוקרטיה, יותר מכל פרק זמן אחר בהיסטוריה האנושית )דאהל, 2002 : 139 .( כנגד תפיסתו של רוברט דאהל הנחשב להוגה דמוקרטי מרכזי, הושמעו ביקורות לא מעטות המצביעות על כך שהוא הסתפק בבחינת התהליכים הנראים לעין וחמק משאלות של הדרה ושל יחסי כח ועוצמה המתקיימים בתוך תהליכים דמוקרטיים. עיקר הביקורת על דאהל הועלתה בעבודותיהם של Bachrach and Baratz , של Stevan Lukes ושל Jeffrey Isaac והיא חגה סביב הדיון על העוצמה. דאהל השתמש בהגדרתו של ובר על העוצמה ועל כך הביקורת. ככל שיש אזרחים רבים יותר ביחידה דמוקרטית, כך תהיה להם פחות יכולת להשתתף ישירות בהחלטות ממשלה, וכך יהיה עליהם להאציל סמכויות לאחרים )דאהל, 2002 : 107 .(

16