שיתוף הציבור בשלטון המקומי בישראל

לראות בבחירה רציונלית גם ממניעים אנוכיים עצמיים אך גם ממניעים של שאיפה לטובת האחר. תיאורטיקנים של תפיסת הבחירה הרציונלית אינם טוענים שהתיאוריה מסבירה את תהליך הבחירה אלא שבכוחה לנבא את התוצאה ואת דפוסי האפשרויות. הנחת המודל מבוססת על כך שלפרט יש את המידע המלא או המושלם לכל אחת מן החלופות. וגם על כך שאם הפרט מעדיף את A על פני B והוא מעדיף את B על פני C , אזי הוא בהכרח מעדיף את A על פני C . אף כי לתיאוריה קיימת ביקורת לא מועטה בקרב תיאורטיקנים אחדים, הטוענים כי היא מבוססת על שיטות סטטיסטיות חלשות, טוען דונקן פוליי שאין חולקים על כך שההתנהגות הרציונלית של הפרט מהווה נקודת מוצא בלתי מעורערת של ניתוחים כלכליים ) Foley, 2003: 9 (. מן האמור עולה שהשתתפות על בסיס קידום אינטרס אישי צר אינה תמיד החלטה רציונלית במובן זה שהיא אינה צפויה למקסם תועלת אישית בלבד. בכל זאת, לעיתים אנשים גם לוקחים בחשבון את טובת הציבור בפונקציית התועלת שלהם. שאלה נוספת שהועלתה בתחילתו של תת פרק זה נוגעת ליכולתם של דגמים של שיתוף ציבור לתרום לקבוצות מסוימות על חשבון קבוצות אחרות. בטרם העיסוק בסוגיה זו, חשוב לבחון מי הם המשתתפים בהליכים של שיתוף ואולי חשוב יותר, מי לא. מטסון ו בוטון טוענים שדפוסי ההשתתפות הקיימים כוללים תת - ייצוג של הקבוצות המסורתיות של ה"לא משתתפים". קבוצות אלו כוללות לרוב אזרחים המשויכים לחתך סוציו - אקונומי נמוך עם רמת הכנסה ורמת השכלה נמוכים, קבוצות מיעוט, נשים וקשישים ) Mattson & Button, 1999 ( . אמנו ן בהם מציין שבמקרים לא מעטים חברי הקהילה עצמם מהווים מכשול להליכים של שיתוף, בהיותם אדישים למצבם. הוא חושד שאדישותם נובעת גם מאכזבתם מניסיונות עבר הגורמת להם שלא להאמין ביכולתם להשפיע. לדעתו, דפוס זה של "אין אונים נרכש" בקרב הקבוצות הלא משתתפות נובע מן הסת ם מהשלכת אכזבתם במסגרות אחרות של השתתפות, אל מיזמי השיתוף. אם כך הדבר, וככל שקבוצות חזקות יותר נוטלות חלק בהליכי שיתוף, אין לחמוק מן החשד שהמלצותיהן לא תתחשבנה מספיק בצרכיהן של הקבוצות הנעדרות מן הדיון )בהם, 1997 .( לעניין זה מתייחסות וקסמן ובלאנדר בקבען כי בהליכי שיתוף דליברטיביים קיים הפוטנציאל ליצור שינוי בחוויית ההשתתפות של קבוצות חלשות מבחינה פוליטית. לדעתן, היות שלא מדובר בתהליך אגרגטיבי של ייצוג אינטרסים אלא בתהליך דליברטיבי של עיצוב עמדות מתוך שיג ושיח, אין עוד משמעות להיותן של קבוצות מסוימות קבוצו ת מיעוט. לדבריהן, בהליכים דליברטיביים לא "הרוב קובע", אלא מתקיים בהם דיון והערכה של כלל העמדות מנקודת ראות דיאלוגית, מתוך שאיפה להגיע לקונצנזוס שבמסגרתו יוכלו לחיות כל השותפים לתהליך )וקסמן ובלאנדר, 2002 .( יחד עם זה, לטענתן, גם תהליכי שיתוף דליברטיביים חשו פים לאפשרות שהחזקים יותר בחברה או בעלי הידע יהיו דומיננטיים יותר בתהליך קבלת ההחלטות. ייתכנו אף שיתנהלו הליכים דומיננטיים תחת המעטה של הליך דליברטיבי. במקרים כגון אלה, הקבוצות החלשות תצאנה פגועות משני הכיוונים. שהרי, מחד, התהליך השיתופי לא יבטיח שקולן יישמ ע, ומאידך, תרומת השיתוף לקבוצות שונות בחברה

62