תמר טורפיאשוילי

דבר ראש העיר

משפחות יקרות, השנה החולפת הינה הקשה בתולדות מדינת ישראל. לבטח, הינה גם הקשה ביותר עבורכם. שנה של שכול בכי וכאב. אישי ולאומי. עם חרדה מפני ההווה הבלתי צפוי ודאגה מפני העתיד הלוט בערפל. האובדן הנורא של יקירכם יקירנו: האב, האם, הבן, הבת, האח או האחות. הפרידה הפתאומית מידיד הנפש, מהשכנה, מהקרוב או מהמכר: שנפלו בקרב, נחטפו, נטבחו, נשרפו או נרצחו בידי בני עוולה.

ואנו זוכרים את כולם. אנו זוכרים את ארבעים ושמונה בנותיה ובניה של עירנו אשדוד שנלקחו מכם, בני משפחותיהם היקרים, ונלקחו מאיתנו, השותפים ליגון ולכאב שלכם.

והיום אנו מנציחים את זכרם, חוקקים את שמותיהם הקדושים ואת דמות פניהם בטבורה של העיר אשדוד. אנו עם זוכר. העם היהודי מצווה לזכור ולא לשכוח. אסון השבעה באוקטובר הוא אירוע של העם היהודי, אך גם של האנושות כולה. הוא האסון הגדול ביותר שקרה לנו מאז השואה ואחד האירועים השפלים, האכזריים והרעים שקרו בעת הזו לאנושות. לכן חובה עלינו לספר את הסיפור האמיתי. לעצמנו, לחברה הישראלית ולעולם. דרך סיפורם האישי של כל אחת ואחד מבנותיה ומבניה של העיר הנופלים והנרצחים אנו מבקשים לקחת חלק במלחמה על הזיכרון. אך מעל הכול אנו מבקשים לכבד את זכרם של יקירכם, יקירנו. כאן, בעיר בה נולדו, גדלו והתחנכו, חלמו, יצרו ובנו. קבענו את מיקום האתר בטבורה של העיר אשדוד, לא בפאתיה או בשיפוליה, כי כך אנו רואים את זכרם של אחינו ואחיותינו – במרכז הווייתנו ולא בצידה. כאן, בפסגת פארק אשדוד־ים, במקום שבו ילדות וילדים משחקים, צעירות וצעירים אוהבים, קשישות וקשישים מטיילים ונחים. כשרוח נעימה מלטפת את הפנים, והעיניים צופות אל הים התכול ואל האופק הרחוק. מקום שבו הנפש מוצאת לה מרגוע. מקום של תקווה. וכשמו של האתר כן הוא – מקום בלב. כאן בחרנו לכבד את זכרם של הבנות והבנים שאינם עוד. לזכרו של כל חלל או נרצח נטענו עץ, ולזוג נרצחים עץ משותף. סביב כל עץ, קבענו ספסל, ולידו הצבנו עמוד עם שמם הקדוש ועם דמות פניהם חרוטים בראשו. צירפנו ברקוד לסריקה, המפנה אל סיפורם המורחב של הנופל או הנרצח. אל סיפורם האישי, כפי שנרקם במלל ובקול יחד עם בני משפחתם. אנו מבקשים להכיר ולזכור את מסכת חייהם של הבנים והבנות. את החיים העשירים

2