ואקום כל מה שבריק

מלנכוליה.

// 02 מהדורה

02 מהדורה

// 2023 מאי

היי, אנחנו מגזין ללא מטרות רווח כלכלי, השאיפה העיקרית שלנו היא לתת פלטפורמה לאומנים צעירים ואשדודים, לבטא את עצמם ככל האפשר. אתם עומדים לצלול אל תוך מהדרותו השנייה של המגזין, והפעם בנושא הקרוב ללב של כולנו - מלנכוליה. אין טעם להתכחש אליה, להתנגד או להתעלם, המלנכוליה היא חלק גדול מהחיים וחלק אפילו גדול יותר מיצירה. בכל זאת, אם העולם היה מקום מושלם - לא היו אמנים.

עורך תוכן : דוד ברקת | ציור שער : נטלי ביני עיצוב ועימוד : אופק מליק | מנהל מגזין : אורי מלול

kivunim.ash

רינה דרור

chenfuks_art חן פוקס // @

רציתי לומר לך // נל לוגסי

רציתי לומר לך,

בשבילי לחכות לרכבת זה גם (בעיקר) לא לעבור את הפס הצהוב

שהכביסה העדינה מצטברת לי כי לפעמים היחיד שמחייך אליי הוא האיש במדבקה על הבקבוק של הטקסטיל שמפו ובבניין המשרדים בו נמצא רופא המשפחה שלי יש יציאת חירום שמובילה עד הגג

איך לומר לך;

לפעמים אתה תופס לי את הצוואר ובא לי למות ככה, בידיים שלך.

דברים שבין אדם למקום / חנבו אמר

במקום שיש כעס יש מי שזוכה בניצחון. יש תמיד את מי להאשים ויש תמיד צדק שאין מה לעשות איתו. במקום שיש כעס אין מקום לסימני שאלה, אין מקום לשטח אפור ובטח שאין מקום לנסות להבין. הכעס, אוהב להשתלט ולזרום בורידים ולצאת החוצה במבטים נעוצים, בקול גדול וגיבובי מילים שאחר כך נצטער עליהן. במקום שיש כעס אין מקום לשום דבר אחר. יש בדידות. במקום שיש כאב הייתה פעם אהבה, אם לא הייתה אהבה- זה לא היה כואב. במקום שיש כאב נפער פצע פנימי שמעמיק עוד ועוד עד שהכאב משתלט והופך לאזור נוחות. במקום שיש כאב קל להצביע על אחרים ולהאשים אותם בכאב שלנו, לומר ברוטינה נשנית שכואב לנו בגללם. מכיוון שהם עשו לנו, מפני שהם לא עמדו בציפיות שלנו. במקום שיש כאב יש אהבה ואם יש אהבה אז תנו לה לנצח את הכאב ואת הגאווה. במקום שיש גאווה יש פספוס של חוויות. יש אנשים שיכלנו לאהוב אבל חששנו להתקרב אליהם שמא יאמרו לנו שהם לא אוהבים אותנו בחזרה. יש מילים שלא נאמרות, יש מעשים שמסתובבים עירומים כבני מלך ברחוב הומה, אבל איש לא מצביע עליהם באמת מלבד עצמנו. במקום שיש גאווה מתפספסות אינספור חוויות שלעולם לא נדע איך יוכלו להשס פיע על החיים שלנו כי לא העזנו להגשים אותן מפאת מה יאמרו עלינו. במקום שיש עצב יש מוזיקה שהחלטנו לשים של 'מיוט'. יש עולם שלם שקורה והחלטה לא להקשיב לצלילים, לא לרקוד לפי קצב המנגינה. יש התניות של זמן ומקום למתי אפשר ומותר להשתחרר ולהיות חופשיים ומאושרים, לזמן קצר, לבריחה מהסיזיפיות היומיומית שנקראת החיים.

במקום שיש עצב יש רחמים עצמיים שלא מצליחים להגן עלינו ואנשים שחולפים ולא מסתכלים. במקום שיש עצב קשה לקבל או לתת חיבוק מבלי להתפרק בתוך הידיים שאוחזות. הרבה יותר קל לאהוב עצב, הוא יקבל את כולנו בזרועות פתוחות וימלא את כל המקומות שניתן לו. במקום שיש כוח חבויה עוצמה. צריך לדעת לקחת את הכוח הזה ולהס פוך אותו לעוצמה. במקום שיש כוח יש מניפולציות שנדע להפעיל כדי להשיג מה שאנחנו רוצים, יש תחושת עליונות במקום מבט בעיניים, יש ביקורתיות כלפי כולם ויש חולשה. במקום שיש כוח יש חולשה שלובשת תחפושת למרות שלא כל יום פורים. יש הסתתרות ופחדנות. יש אמת קטנה שמודחקת לצד, כי לא מתאים לנו להתמודד איתה עכשיו, או בכלל. במקום שיש עוצמה לא צריך להשתמש בכוח. במקום שיש אהבה יש גלים נעימים כאלה, שזזים בכל הגוף, הלוך ושוב כמו שתי וערב ויוצרים שמיכה דקה שמכסה כדי שיהיה נעים. יש מבט מלא תקווה שלא מהסס ומישיר מבט אל תוך הלבן של העיניים. יש חיוך מטופש שעולה בגלל שום דבר שבאמת קורה, סתם ככה, כי נעים. במקום שיש אהבה יש שלווה ונינוחות, מעין רוגע פנימי כזה והשלמה. לא צריך כלום כי לא רוצים כלום. יש אהבה. במקום שיש מקום קיימת הוויה, החיים לא מקשיבים למה שיש לאחרים לומר או לניסיון העבר אלא קורים בזמן אמת. במקום שיש מקום יש הפס תעות ואין חששות, יש קבלה והבנה שמה שקרה כבר קרה ומבט נישא אל העתיד, מלא בתקוות. במקום שיש מקום אפשר להכניס דברים חדשים, אפשר תמיד ללמוד משהו חדש. במקום שיש מקום הכל יכול לקרות, רק צריך לבחור לפנות מקום.

לכבוד מהדורת "ואקום מלנכולי" הכנו לכבודכם מבוך קשה במיוחד. לא נרחיב יותר מידי, רק נגיד שאם הצלחתם לפתור אותו אתם כנראה ממש שיכורים. בכל מקרה אל תרגישו חרא אם לא הצלחתם זה ממש בסדר גם להיות אפסים. צא מזה

דניאל מונטנה // @metafungaz

hana__kiper חנה קיפרשלק // @

קניתי את מה ש כואב

הפרוייקט מבטא חוויה אישית של התמכרות רגשית לקניית בגדים. בעזרת שירים שכתבתי ובגדים מהארון שלי, אני רוצה להראות את הקשר הרגשי בין חוויות כואבות ממהלך חיי לקניית הבגדים. שימוש בכתב ידי בסגנון חופשי בשילוב אלמנטים גרפים ילדותיים, מאפשר לחדד את חווית הזכרון הפרטית.

GHOST

/////////////////////////////////////////////////////////// רום פלטיס // איור דיגיטלי // @ mcblinches

נטלי ביני // @berzerx_

פברואר // אוריאן ממן

הייתי בפסגה של עצמי לרגע. אף פעם לא חיפשתי לנצח אחרים, לא לנצח את העולם, רק את עצמי. ועשיתי את זה לרגע קטן. ואז בפברואר הגיעה רעידת האדמה כזאת קטנה שהזיזה לאף אחד מלבד לי

וגם לעוד כמה טורקים וסורים. בכל מקרה, הרגשתי כישלון. הר של סיפוק התפורר לי ברגע בין הידיים. ושם, בדיוק כשקיבלתי סטירה מצלצלת לתוך הלחי, מצאתי את עצמי

חשופה עירומה פגיעה אני האמיתית.

כאילו הייתי צריכה שמישהו יחזיר לי את המוח למקום כל כך התגעגעתי אליי. אז הפסקתי לרוץ לפסגה חדלתי לקחת את הנתיב השמאלי כדי להספיק לאלוהים יודע איפה, לשם שינוי אני לא במדרון ולא בעלייה תלולה אני במישור ואם המסע שלי עובר תפנית למצב מאוזן אז ככה הוא יהיה כי לפחות זה המסע שלי ורק שלי.

טכניקה: גזרי נייר וסריקה ממוחשבת | התבוננות במרחב עירוני נעשה כחלק קורס מעבדה, שנה ד׳, שנקר. מנקודת המבט שלי כמעצבת השימוש בטכניקת גזירה ועריכה גרפית בשחור-לבן של אובייקטים ומקומות יום-יומיים כגון בניין רב קומות וצמחייה לכדי אובייקטים גרפיים דו מימדיים מעידה ויוצרת מלנכוליה.

///////////////////////////////////////////////////////////

התב ו נ נ ו ת

מלנכולית מופשטת

על המרחב העירוני

רות מילגרום // @byruth.milgrom

מעיין אזר // @maayan_azart

עוד עונה קרה // עדי דהן

הזמן נע חרישית כמו שעון קטן על שידה מנגן את השניות שנותרו עד הפרידה

אני יושבת מולה ותוהה מה מסתתר מאחורי הכמיהה להציף בי שדים, לבלוע סיפורים מה מאחורי הקלעים? בתם השעה אני נוסעת חזרה ובדרך השקיעה נעלמת, ושוב מופיעה ההר מצייר מועקה עצבות אפורה בגווני הסוואה

אני מנערת את השיחה הטעונה כמו משפחה בחגים אורזת כאבים בקופסה של ממתקים

עוד עונה קרה כולי צפייה שובי נחמה.

קשר יציב עם אשתו-לשעבר בה הוא מאוהב, וכנגד, יוסוף אינו יודע כיצד להתחיל לממש אינטימיות בוגרת, כאחד שלא התנסה בה מעולם. בסצנת חדר המדרגות המופתית ישנו זיקוק כמעט טהור של חוסר הידיעה באינטימיות. יוסוף ממתין לאב-הבית שיביא עבורו חבילה מהמרתף. באותו הזמן נוכחת בחדר המדרגות גם השכנה בה יוסוף מאוהב, ואחריה הוא עוקב במבטו כל הסרט. נוצרה לו הזדמנות פז לשוחח עם השכנה, אך יוסוף אינו פוצה את פיו, כאחד שלא יודע איך להתנהג במצב אינטימי שכזה, וכאשר האורות כבים עליהם, הצופים כבר יודעים שמערכת וממערכת יחסים אבודה אחת נעבור לשנייה מהנוף הצרפתי כפי שמתוארת בסרט דיוקן של נערה עולה באש בין שתי נשים – מריאן 18 ). בסרטה של סלין סיאמה מתוארת פרשיית אהבים שנרקמת בשלהי המאה ה- 2019( מעבר לים, שאם ויאהב את הציור ייקח את אלואיז לאישה. היחסים הזו אבודה.

את עצמנו, את קרובינו ואת העולם, ולפעמים כך הלב נחמץ עוד יותר.

ואלואיז. גם בסרט זה שתי הנשים מגיעות ממעמד שונה, מריאן היינה ציירת מהמעמד הבינוני-נמוך, ואילו אלואיז היא בת אצילים. מריאן מוזמנת לביתה של אלואיז על ידי אם המשפחה בשביל לצייר דיוקן של אלואיז עבור נסיך בין שתי הנשים נרקמת מערכת יחסים רומנטית, למרות שדינה נחרץ כבר מראש, ובפועל מריאן מציירת את הציור שיגרום לפרידתן, כמו שאלואיז מדגמנת אליו. בסצנה עוצמתית (שממנה גם נובע שם הסרט), אנו מתוודעים למעין חגיגה של נשיות באי בו הסרט מתרחש, הן חוגגות בשירה וריקודים, ללא הבדלי מעמדות, כולן שוות מסביב למדורה, אצילות ומשרתות כאחת. הנשים שרות שיר עממי שעוצמתו מתגברת ממחיאות כף למקהלה עם קולות

עמוקים, ותוך כדי השירה קצה שמלתה של אלואיז נשרף מהמדורה, דימוי לאהבה שתבער בין שתי הנשים, אך תיגמר במהרה, כמו בד באש. ישנם עוד סרטים רבים שגרמו ללב שלי להישבר, והייתי שמח להרחיב עליהם גם כן, אך אני חושב שהדגשת שלושת הסרטים הללו היא חשובה, גם מעוצמת הרגש שהם מעבירים בעזרת השפות הקולס נועיות המוקפדות שלהם, אך גם על ההתבוננות החברתית שהסרטים הללו מאפשרים לנו, הצופים, הזדמנות לבקר

יוסוף, במעשה של ניפוח חזה, נוטש את הצפייה במסך הטלוויזיה, והולך לישון בחדרו. לאחר שהאיום האינטלקטואלי הוסר, מהמוט מחליף את קלטת הסרט לפורנו, וצופה בו בסתר, כמו שלא ידעו שהוא ויוסוף נמצאים על אותה סקאס לה. בנוסף לעיסוק בפער המעמדי, ישנו עיסוק נרחב בסרט באהבה רומנטית. גם מהמוט וגם יוסוף אינם מצליחים לממש את אהבתם לנשים שהם נמשכים אליהן. מהמוט, על אף האינטלקטואליות הרבה שלו, אינו מצליח לבסס

אנדריי טרקובסקי.

כשהתבקשתי לכתוב על הסרטים ששברו לי את הלב, ניצבה בפניי בעיה – יש רבים כל כך שריגשו אותי וגרמו לליבי להיחמץ להתרסק ולבכות דמעות כאב אמיתיות. ס � ). סרטו של יסוג'ירו אוזו, נחשב בעיני רבים כאחד מה 1953 את הכבוד לסרט הראשון ראוי שאתן לסיפור טוקיו (

סרטים שישברו לכם את הלב

מתחת לפני השטח, אפילו ללא ידיעתם, הם חוששים, על סמך ההיסטוריה, לאן הוריהם יוליכו אותם? ). סרטו של נורי בילג'ה ג'יילאן 2002 מטוקיו, נגלוש בזמן אל איסטנבול של תחילת שנות האלפיים בסרט מרחק ( מתאר את שגרת יומם של מהמוט, צלם ואינטלקטואל שגדל והתחנך באיסטנבול, ושל יוסוף, בן דודו שהגיע בהפס תעה מהאזורים הכפריים של טורקיה לאחר שסיים את עבודתו במפעל. בסרט מתוארים ההבדלים ביניהם, כאשר מהמוט אינו מקבל את העובדה שיוסוף גר בדירתו בהפתעה, הוא צופה בו במבט מתנשא ולא רואה בו יותר ממטרד. ) של מאסטר הקולנוע הרוסי – 1979 בכדי להציג את ההבדלים ביניהם מהמוט מקרין ליוסוף את הסרט סטאלקר (

אמרי כגן

רטים הטובים שנעשו אי פעם, ואני ביניהם. הסרט מתאר את נסיעתם של זוג קשישים אל טוקיו הגדולה לביקור של ילדיהם, אך למרות אהבתם הגדולה של הילדים אל הוריהם, הם לא מצליחים למצוא זמן אותו יעבירו עם הוריהם הקשישים. היחידה שיוצאת מגדרה בשביל להנעים את זמנם של זוג הקשישים היא דווקא כלתם - האלמנה הצעירה. אני מתרגש מאוד ממערכות יחסים שבין קשישים לצעירים, והפער הבין-דורי מאפשר ליצור מערכת יחסים מרתקת

ומרגשת, שלא הייתה קיימת קודם לכן. ועם זאת, הסרט אינו מתאר את זוג הקשישים כסוג של "קדושים מעונים" שילדיהם לא מפנים זמן אליהם, הוא מביט באירועים בצורה ביקורתית. באחת מהסצנות החזקות בסרט, זוג הקשיס שים נוסע לנפוש במעניינות חמים, ובעוד כשהם רוצים לישון בשקט, בחדר לידם נופשים צעירים מקיימים מסיבה ומרעישים. על פניו אפשר לומר כי זה אמצעי שמדגיש את בדידותם של הזוג בעולם הצעיר, אך זוג הקשישים מסמל את הדור הישן, הדור שהביא את יפן לתוך מלחמת העולם השנייה, והצעירים, אלו שנלחמו בפועל במלחמה, צריכים את השחרור והפורקן. אפשר להשליך זאת גם על היחס של הילדים להוריהם, שאינם מפנים זמן לבלות איתם, אולי

אדם מגרלה // @adamagrala

כאב קולקטיבי // אביב קלנפר

אנחנו מאוד ממהרים לבקש הכרה בכאב שלנו. לדרוש רחמים מהסביבה ומהקיום, אבל כל כך נמנעים מלהכיר בכאב של האחר, של חסר הישע , של השקוף.

מי שכואב ומבקש לעצמו חסד בחיים, ראוי שבמקביל ימצא ויגלה בעצמו את אותו החסד כלפי שאר הבריאה.

סבל וטרגדיה הם חלק בסיפור של כל צורות החיים

שמתהוות אל תוך הקיום הזה. הכאב הוא קולקטיבי, ואתם תופתעו לגלות כמה שהטבע מצ׳פר את מי שמוצא בעצמו את האומץ להסתכל מעבר לנרטיב האישי שלו.

@ // ארז שמח erezoo_art

H

d

עד לפני כמה שנים הייתי די בטוח שאני דפוק. היה לי איזה קול בראש שאמר "חלאס, אתה לא יכול לחיות ככה. אתה חייב להתאפס על עצמך". ואת האמת שזה היה בסדר כי די התרגלתי אליו. כלומר, פשוט שם מוזיקה ברכב ובוכה כמו כלב עזוב בגשם. העניין הוא שלאחרונה התחלתי לקבל את הפידבק הזה גם מהאנשים שקרובים אלי. שנים דוד! למה אתה לא זוכר את היום הולדת שלי?" 3 "אנחנו יוצאים פאקינג ואני מבין. אם לא היה לי קשיי קשב וריכוז גם אני הייתי נעלב. "נראה שלא באמת אכפת לה" הייתי מנחש. בגלל זה, כמו תמיד, אני עושה את מה שתמיד עבד לי. בהתחלה מתנצל, ואז מתרץ, ואז מדלג לנושא הבא, וביני לבין עצמי מבטיח שעכשיו זה הולך להשתנות. מה שלא באמת קורה אף פעם. בגדול, אני חושב שהמקום שיש לי בראש לתאריכים ומספרים הוא מוגבל מאוד. אני תאריכי ימי הולדת. גם את היום הולדת של אמא שלי אני לא 3 מסוגל לזכור גג 50 זוכר. ואל תגידו "תכתוב את זה ביומן". ניסיתי הכל. מסתובבים בעולם איזה יומנים שאיבדתי. זה לא עוזר. ואפרופו לאבד. שאלוהים ישמור אותי. חוסר יכולת כרוני לשמור על הארנק. זה כבר הפך לסוג של סתלבט בחבר'ה. "יא סטלן, חיפשת כבר במקרר?". עכשיו לכאורה זה מצחיק. לאנוכי יש הרי הומור, ותכלס היו פעמים ששכחתי ארנק במקרר, אבל מה אני יעשה שאותי זה ממש אבל ממש לא מצחיק. והאישיו הוא בכלל לא הארנק. חרא על הארנק. זה פשוט שכל איבוד כזה הוא תזכורת לחיים ונשארתי מאחור. 30 המעפנים שלי. תזכורת לזה שאני בן

שדברים בסיסיים כמו לשמור על הדברים או לקבוע פגישה פשוטה עם הבנק הם בגדר הבלתי אפשריים. ובעיקר, תזכורת לזה שאתה עול על חבריך המבוס גרים. שתמיד צריך לעזור לך, להשגיח, להזכיר. ועם כמה שאתה שונא את זה, אתה לא מצליח לשנות את זה. אני זוכר שלפני כמה שנים ישבתי מול הפסיכולוגית שלי והתלוננתי על החוסר ח � , יש נטייה ל adhd איזון המוגזם בחיים שלי והיא הסבירה שלאנשים כמוני עם . לא חסר סיבות. קשיים תפקודיים, דחיינות, רגישות יתר, 2 וות דכאון כמעט פי לחץ כרוני, המנעות מחיי שגרה, הערכה עצמית נמוכה, בעיות שינה, והתמכרות לתרופות. (היא לא משהו בלעודד זאתי). בכל מקרה, המידע הזה חרפן אותי. כ'כ הרבה אנשים מסתובבים בעולם עם מוח דפוק בדיוק כמו שלי, וכולם מתנהס גים כאילו הכל בסדר. אז חקרתי וצללתי לנושא הזה עמוק יותר, עד שנתקלתי בתאוריה אחת מענינית של פסיכותרפיסט בשם טום הרטמן שהסבירה לי הכל. קוראים לה "צייד בעולם של חקלאים". היא בעצם אומרת, מה הם התכונות של כל האנשים הלא מרוכזים האלה? רגישות להפרעות מהסביבה, התמקדות יתר במצבי סכנה, רמת אנרגיה גבוהה, אימפולסיביות, נטייה לקחת סיכונים, וחיפוש אחרי אדרנלין. A D דוד ברקת //

נכון, כל אלה הם תכונות שנורא ואיום לחיות איתם, אין ספק, אבל הם גם תכונות מעולות בשביל ללכת לצוד! כלומר, קחו את הסאחי הממוצע לצורך העניין. תנו לו חנית ותגידו לו "לך תצוד עכשיו צבי!", סביר להניח שהוא יתעייף מהר ויגיד: "מזה החרא הזה אני הולך לקטוף ירקות". אבל קחו אחד כמוני שליטרלי לא מסוגל להתרכז בכלום אלא אם כן יש קצת ספורט ואיזה כדור שזז - נשבע לכם שתוך כמה שעות הצבי ניגש אלי עם החנית ואומר, "עזוב אותי בן אדם! אתה ק'מ. הנה קח את החנית, תקע לי אותה בצוואר - רק שחרר 30 עוקב אחריי כבר אותי כפרה עליך". אולי קצת הגזמתי עם המשל, אבל הבנתם את העקרון. האבולוציה דאגה שנשמר את כל התכונות האלה בכדי שנוכל לשרוד, והנה עכשיו אנחנו במאה , תקועים מול הנטפליקס בלי שום צורך הישרדותי בשיט ואיכשהו צריכים 21 ה להמשיך לחיות עדיין כאילו לא צדנו זברות לפני כמה אלפי שנים. בכל מקרה, התאוריה הזו נזנחה, אבל אני מניח שמה שאני מנסה להגיד זה שאתם לא לבד. אתם מיוחדים לאללה גם אם החדר שלכם נראה כמו פח אשפה מעזה. ואולי כדאי שתפסיקו לשפוט את עצמכם על פי הרף שהחברה קובעת כי וואלה אתם מדהימים. פאקינג ציידים! ואני לא אומר את כל זה סתם כדי לנחם, לאנשים עם קשיי וריכוז יש את האינס טליגנציה הרגשית הכי גבוהה, אנחנו בטוח יותר מחושלים, יותר יצירתיים, יותר מצחיקים, יותר נאמנים לקרובים שלנו, יותר אנשי שיחה, וגם, בין היתר, הרבה יותר מוזרים (אפשר גם מיוחדים. אתם תבחרו).

, אני אוהב אתכם. adhd *** אם קראתם את כל זה ויש לכם

אדם מגרלה // @adamagrala

חן כהן // @hencohen_photography

חשוב לצאת החוצה לראות את השמש ולהיות עסוק. חריצות נותנת משמעות. משמעות נותנת אושר ובטחון. הסתגרות או בשמה החדש, שקיעה במחשבות, אינה יעילה כלל, אינני יכול למצוא את עצמי או לגלות על עצמי

חיים בנישו //

תוך כדי שקיעה במחשבות, אינני יעיל. אני "טוחן" אינסוף מחשבות שליליות כדי למצוא בינהם אחת טובה.

כַּמָּה דְּרָכִים וּשְׁבִילִים עוֹלִים בַּמִּסְפָּר עַל הַשַּׁחַר וְהַלָּבָן אוֹתָם לָמַדְתִּי לְהַכִּיר

חָוִיתִי אָשֵׁם לְנֶגְדִּי תָּמִיד עַל חוֹב הַשֵּׁם שֶׁלִּי כְּלַפֵּי עוֹלָם שֶׁל צִפִּיּוֹת לֹא מְמֻמָּשׁוֹת תָּא קוֹלִי פְּנִימִי לַצְּרָכִים הַקַּיָּמִים בִּי אֶל מוּל חוֹבוֹת הָעוֹלָם מִחוּץ

אֵין יוֹתֵר לֹא אֵין יוֹתֵר כֵּן

עָדִיף לַחֲשֹׁב וּלְהִתְמַתֵּן מֵאֲשֶׁר לָצֵאת בְּהַגְדָּרוֹת וּכְמו הָאשֶׁם שֶׁבִּי כְּלַפֵּי הַחֹסֶר בַּגְּבוּלוֹת כָּך אֵדַע לְמַסְגֵּר עַצְמִי לָדַעַת כָּך אֶלְמַד לִטְעוֹת

אֵיך אוּכַל לָדַעַת מָה עֵמֶק הַשָּׁוֶה בֵּין הַצֹּרֶך שֶׁלִּי לְקַבֵּל לְבֵין הַיְכֹלֶת שֶׁלִּי לָתֵת וְלִהְיוֹת

חוויתי // אביר טובי

פרסומת

גנטיקה

לפעמים אני מרגישה שהמחשבות שלי הן קצת כמו על סף תהום כאילו אם אתעמק במחשבה כזאת או אחרת יותר מידי זה כמו לדחוף את עצמי מצוק מנטלי אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שההורים לא פה לנצח ואמא שלי דיברה על ההורים שלה, שלא הכרתי 14 הייתי בת ופתאום חשבתי על זה שגם אני יום אחד כנראה אדבר עליהם בלשון עבר ובכיתי עד שאמא שלי אמרה לי ״השתגעת ? אנחנו נהיה פה לנצח״ בחצי חיוך.

עם השנים הבנתי שהדיכאון שלה מחמיר ובקורונה היא הפסיקה להיות מאוזנת ובכתה המון ואבא שלי בכה יחד איתה מדאגה ואני הייתי סגורה איתם בבית, מרגישה שאני לא מצליחה ופתאום הם הזדקנו לי בשניה ה״נהיה פה לנצח״ התחלף ב״מיציתי כבר את החיים״ פתאום ראיתי את הקמטים, את הכאבים, את הזקנה והמחשבה שצצה לי בראש זה בשביל מה כל זה? אני כבר כאן והכל נחמד אבל אם הייתה לי בחירה לא הייתי מגיעה לעולם הזה שזה בלתי נמנע להיפגע ולהתאבל וזה קצת התהום שלי אם אחזיק במחשבה הזאת יותר מידי זמן ואתעמק בה אני יודעת שיש שם עוד מחשבות יותר גרועות

// עדן בבחנוב

והרי יש בדיכאון מן הגנטיות אז אני לוקחת כמה צעדים אחורה מתעסקת במחשבות אחרות מאשר במה לא לחשוב (כי זה אף פעם לא עובד)

אני בעיקר לא מתיימרת להגיד שאני כל יכולה ומנסה להיות מודעת לזה שלפעמים אני בהצפה והנפש יותר חשובה אולי אם אטפל בה מספיק יפה היא תהיה חזקה

אביב קלנפר // @avivklanfer

אופק מליק // @ofek_malik

Fortunato מצור לילה //

עיניים נפתחות היא פתחה בהתקפת פתע חדרה דרך האוזניים ברעש מחריד שרק אני שומע היא זרמה לכל הגוף הידיים והרגליים נפלו בקלות הם שלה עכשיו למרות ההתנגדות בקלילות היא השתלטה על כל מה שניסה לזוז אין לי איך להוציא אותה רק זוג אישונים מתרוצצים בבהלה

הלב דופק מהר בנסיון נואש אבל אין לי איך להוציא אותה תופים מרעידים לי את הבטן בכאב ואז נפלו המחשבות חיל הפרשים שלה דוהר לכיווני והוא עומד לדרוס אותי אין לי יכולת להרים את הראש ולא להתגלגל הצידה ולהתחמק

הגראנד פינאלה מתקרב אין לי איך להוציא אותה לפעמים אני עוצם את העיניים חזק ומתאמץ בכל הכוח להצמיח זוג כנפיים שאוכל לברוח אבל הדרך חסומה היא יצרה אותה והיא תפתח אותה הדרך חסומה

TO

BE

A

REDHEAD

ויטלי יעקב // @vcontent_

איזה עצוב שנגמר הסלייס?

, חוף הקשתות, אשדוד 1 מפקורה | 050-492-5126 15:00-00:00 :’ ו’-ש |17:00-00:00 :’ ב’-ה

קוראים לו מר בולמיה // עדן בן שבת

אני מפחדת לפגוש אותך. אתה משנה את הגוף שלי מהר מידי מכוער מידי. אני יודעת שזה רק בראש שלי, ואולי לא, אבל לעיתים הטעם שלך פשוט לא שווה את זה מבחינתי. לפעמים אני חלשה לעומתך ונופלת לזה, אבל תמיד יכולה להקיא אותך החוצה. מדהים כמה אתה יכול להיות לא חלק ממני, להיות לא קיים, אבל רץ כל רגע במחשבות. יש לי ריטואל קבוע בבוקר בו אני עושה חישובים ביני לביני על איך זורקת אותך גם היום לאלף עזאזל. מקסימום אקח קפה או איזה תפוח להרגיע את החשק אליך. אבל אני כבר על מיליון תפוחים, וזה לא בריא לי. כל הקשר איתך גורם לי להיות סוליסטית, אין לי רגש לשום דבר, לא לעצמי ולא לאחרים, אף שוכחת מהי תחושת שובע. כשהם הולכים לאירועים אני נשארת לבד בבית, לא יכולה להרשות לעצמי שמישהו ישמע אותנו, לא זוכרת מתי פעם אחרונה הייתי במסעדה. מה גם שאתה כנראה גורם לי לנשירת שיער נוראית, ואם יש בי דבר אחד יפה זה השיער שלי. ואתה יודע, ככל שהתחלתי לספר במהלך השנים לעוד חברות עלייך, הופתעתי כמה מהן מכירות אותך מקרוב. קיוויתי לגלות שרק בינינו מערכת היחסים המזוכיסטית הזו. קיוויתי ללמוד מאחרות על יחסים בריאים. חוץ מזה, מה אתה מתחיל זה לא בשבילי. יודע מה? אני לא פנויה אלייך 16 ? גם 6 עם ילדה בת . אבל עם כמה שזה מלנכולי אתה מענטש רציני. 60 גם כשאהיה בת אפילו על גברים יוצא לך להתנסות. לעיתים הם מתביישים בך יותר ממני. מטריד אותי שיש בחורים שחושבים שאתה הולם אותי. שאני נראית שווה יותר איתך. הם לא יודעים שאנחנו יחד כי אני לא אוהבת את עצמי.

עפרי מילמן // @offri

סתיו אמסל // @stav_amsel

הלו ? מישהו שומע אותי? יש ערוץ פודקאסט אשדודי ״בקטע מקומי״, אפשר להאזין ואפשר לבוא להקליט אחד משלכם.

חללי עבודה למידה לסטונדטים ויזמים

הכוונה לצעירים אחרי צבא

האב אשדוד - מרחב יזמות אורבני ונטוורקינג לסטארט-אפים

kivunim.ash

, אשדוד 4 הציונות

מלנכוליה היא מחלה הגורמת לנו לראות את הדברים כפי שהם