ואקום כל מה שבריק

H

d

עד לפני כמה שנים הייתי די בטוח שאני דפוק. היה לי איזה קול בראש שאמר "חלאס, אתה לא יכול לחיות ככה. אתה חייב להתאפס על עצמך". ואת האמת שזה היה בסדר כי די התרגלתי אליו. כלומר, פשוט שם מוזיקה ברכב ובוכה כמו כלב עזוב בגשם. העניין הוא שלאחרונה התחלתי לקבל את הפידבק הזה גם מהאנשים שקרובים אלי. שנים דוד! למה אתה לא זוכר את היום הולדת שלי?" 3 "אנחנו יוצאים פאקינג ואני מבין. אם לא היה לי קשיי קשב וריכוז גם אני הייתי נעלב. "נראה שלא באמת אכפת לה" הייתי מנחש. בגלל זה, כמו תמיד, אני עושה את מה שתמיד עבד לי. בהתחלה מתנצל, ואז מתרץ, ואז מדלג לנושא הבא, וביני לבין עצמי מבטיח שעכשיו זה הולך להשתנות. מה שלא באמת קורה אף פעם. בגדול, אני חושב שהמקום שיש לי בראש לתאריכים ומספרים הוא מוגבל מאוד. אני תאריכי ימי הולדת. גם את היום הולדת של אמא שלי אני לא 3 מסוגל לזכור גג 50 זוכר. ואל תגידו "תכתוב את זה ביומן". ניסיתי הכל. מסתובבים בעולם איזה יומנים שאיבדתי. זה לא עוזר. ואפרופו לאבד. שאלוהים ישמור אותי. חוסר יכולת כרוני לשמור על הארנק. זה כבר הפך לסוג של סתלבט בחבר'ה. "יא סטלן, חיפשת כבר במקרר?". עכשיו לכאורה זה מצחיק. לאנוכי יש הרי הומור, ותכלס היו פעמים ששכחתי ארנק במקרר, אבל מה אני יעשה שאותי זה ממש אבל ממש לא מצחיק. והאישיו הוא בכלל לא הארנק. חרא על הארנק. זה פשוט שכל איבוד כזה הוא תזכורת לחיים ונשארתי מאחור. 30 המעפנים שלי. תזכורת לזה שאני בן