ואקום כל מה שבריק
גנטיקה
לפעמים אני מרגישה שהמחשבות שלי הן קצת כמו על סף תהום כאילו אם אתעמק במחשבה כזאת או אחרת יותר מידי זה כמו לדחוף את עצמי מצוק מנטלי אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שההורים לא פה לנצח ואמא שלי דיברה על ההורים שלה, שלא הכרתי 14 הייתי בת ופתאום חשבתי על זה שגם אני יום אחד כנראה אדבר עליהם בלשון עבר ובכיתי עד שאמא שלי אמרה לי ״השתגעת ? אנחנו נהיה פה לנצח״ בחצי חיוך.
עם השנים הבנתי שהדיכאון שלה מחמיר ובקורונה היא הפסיקה להיות מאוזנת ובכתה המון ואבא שלי בכה יחד איתה מדאגה ואני הייתי סגורה איתם בבית, מרגישה שאני לא מצליחה ופתאום הם הזדקנו לי בשניה ה״נהיה פה לנצח״ התחלף ב״מיציתי כבר את החיים״ פתאום ראיתי את הקמטים, את הכאבים, את הזקנה והמחשבה שצצה לי בראש זה בשביל מה כל זה? אני כבר כאן והכל נחמד אבל אם הייתה לי בחירה לא הייתי מגיעה לעולם הזה שזה בלתי נמנע להיפגע ולהתאבל וזה קצת התהום שלי אם אחזיק במחשבה הזאת יותר מידי זמן ואתעמק בה אני יודעת שיש שם עוד מחשבות יותר גרועות
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker