דביר רחמים

מקום בלב

אתר הנצחה לבנות ולבני אשדוד ובמלחמת "חרבות ברזל" 07.10.23־ שנפלו ב

1

דבר ראש העיר

משפחות יקרות, השנה החולפת הינה הקשה בתולדות מדינת ישראל. לבטח, הינה גם הקשה ביותר עבורכם. שנה של שכול בכי וכאב. אישי ולאומי. עם חרדה מפני ההווה הבלתי צפוי ודאגה מפני העתיד הלוט בערפל. האובדן הנורא של יקירכם יקירנו: האב, האם, הבן, הבת, האח או האחות. הפרידה הפתאומית מידיד הנפש, מהשכנה, מהקרוב או מהמכר: שנפלו בקרב, נחטפו, נטבחו, נשרפו או נרצחו בידי בני עוולה.

ואנו זוכרים את כולם. אנו זוכרים את ארבעים ושמונה בנותיה ובניה של עירנו אשדוד שנלקחו מכם, בני משפחותיהם היקרים, ונלקחו מאיתנו, השותפים ליגון ולכאב שלכם.

והיום אנו מנציחים את זכרם, חוקקים את שמותיהם הקדושים ואת דמות פניהם בטבורה של העיר אשדוד. אנו עם זוכר. העם היהודי מצווה לזכור ולא לשכוח. אסון השבעה באוקטובר הוא אירוע של העם היהודי, אך גם של האנושות כולה. הוא האסון הגדול ביותר שקרה לנו מאז השואה ואחד האירועים השפלים, האכזריים והרעים שקרו בעת הזו לאנושות. לכן חובה עלינו לספר את הסיפור האמיתי. לעצמנו, לחברה הישראלית ולעולם. דרך סיפורם האישי של כל אחת ואחד מבנותיה ומבניה של העיר הנופלים והנרצחים אנו מבקשים לקחת חלק במלחמה על הזיכרון. אך מעל הכול אנו מבקשים לכבד את זכרם של יקירכם, יקירנו. כאן, בעיר בה נולדו, גדלו והתחנכו, חלמו, יצרו ובנו. קבענו את מיקום האתר בטבורה של העיר אשדוד, לא בפאתיה או בשיפוליה, כי כך אנו רואים את זכרם של אחינו ואחיותינו – במרכז הווייתנו ולא בצידה. כאן, בפסגת פארק אשדוד־ים, במקום שבו ילדות וילדים משחקים, צעירות וצעירים אוהבים, קשישות וקשישים מטיילים ונחים. כשרוח נעימה מלטפת את הפנים, והעיניים צופות אל הים התכול ואל האופק הרחוק. מקום שבו הנפש מוצאת לה מרגוע. מקום של תקווה. וכשמו של האתר כן הוא – מקום בלב. כאן בחרנו לכבד את זכרם של הבנות והבנים שאינם עוד. לזכרו של כל חלל או נרצח נטענו עץ, ולזוג נרצחים עץ משותף. סביב כל עץ, קבענו ספסל, ולידו הצבנו עמוד עם שמם הקדוש ועם דמות פניהם חרוטים בראשו. צירפנו ברקוד לסריקה, המפנה אל סיפורם המורחב של הנופל או הנרצח. אל סיפורם האישי, כפי שנרקם במלל ובקול יחד עם בני משפחתם. אנו מבקשים להכיר ולזכור את מסכת חייהם של הבנים והבנות. את החיים העשירים

2

דבר ראש העיר

והיפים שהיו להם לפני. ולא רק את שעתם האחרונה. זכרם של כל אחת ואחד מחללינו אומנם מונצח בעץ נפרד, אך העצים לא יעמדו לבדם. הם יוצרים יחדיו חורשה מלאת הוד של נופלי ונספי אשדוד מאז אסון השבעה באוקטובר. שילוב בין הנצחה פרטית ובין הנצחה ציבורית. זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. בשנה האחרונה האיומה והנוראה בתולדות המדינה, האישי והלאומי, הפרטי והקולקטיבי שזורים ללא הפרד. מי שיעבור בין העצים ויתבונן בשמות, יבחין גם שהם מייצגים את כולנו. את כל העדות, התרבויות, הרקעים, אורחות החיים והמעמדות. את הפסיפס הישראלי המרהיב. פסיפס עשיר וצבעוני שהוא גם מאפיין מובהק וידוע של העיר אשדוד. פסיפס שאינו אחיד אך מאוחד. מאוחד באבל ובכאב. מאוחד בזיכרון ובהנצחה. אך מעל הכול מאוחד בתשוקה לחיים. לחיים של יצירה, של פיתוח ושגשוג. חיים של שלום וביטחון. חיים של אמונה בנצח ישראל. בעמנו. לנצח. ולהישאר עם הנצח, אך גם להיות אור לגויים. משפחות יקרות, כאב האובדן קשה. הטראומה והפצע טריים ואנו מתקשים למצוא את מילות הנחמה שיקלו את כאבכם. רוח הגבורה, המסירות וההקרבה ושותפות הגורל של הבנות והבנים העולים מסיפוריהם האישיים באתר ההנצחה הזה, הם כולם עדים לכוחות הכבירים הטמונים בעמנו. כוחות של חיות, של אמונה, ערבות הדדית, תושייה ותעוזה. כוחות של מוסר וערכים. כוחות שאינם גנוזים באף עם בעולם, מלבד בעם ישראל. נתפלל יחד שבע״ה נהיה ראויים להם. לבנות ולבנים הנאהבים והנעימים. שנשלים את הניצחון על אויבנו. שנשיב את העקורים לבתיהם. שנשיב את החטופים, החיים והחללים, למשפחותיהם. ֑ה, � ְִמ ְָ֑ע � ִ֖יְִך ִמִִדּ � ִ֔כִ, ְוְֵע ֵַ֖נ � � ֙ ִמ ִֶ֔בּ � ֤ קוֹ ֵל ְֵך � ֗ה, ִמ ְִִ֤ע � ֣ר ְיְהָֹו � ֣ה ׀ ָא ַ֣מ � � ״ ֹכּ ״ֽ � ֥רֶץ וֵֹי � ֖וּ ֵמֵֶא � � ֔ה, ְו ְָ֖שׁ � ֙ ְֻאֻם־ ְיְהָֹו � ֵָת ְֵך � ֤ר ִלְִפְֻעָֻלּ � ָ֤כ � ֨שׁ � ִ֩י ֵי � ִכּ יחד נזכור, יחד נילחם. ויחד בע״ה גם ננצח. ניצחון צבאי וניצחון ערכי מוסרי. עם הנצח ואור לגויים. יהי זכר הנופלים והנרצחים ברוך. אמן ואמן.

ד"ר יחיאל לסרי, ראש עיריית אשדוד

צילומים: לירון מולדובן

3

על האתר

מסמל שורשים, העץ זהות, זיכרון, צמיחה ותקווה לעתיד. בחרנו בעץ אלביציה צהובה, ולאורך המתחם הוקמו גינות עם כלניות אדומות

מכיל את העמודון זהות הנרצח.ת או הנופל.ת וכולל תאורה, טקסט ושמע על מנת להנגיש את המידע לכל החפץ בו.

מסמל את המבט הספסל החוצה אל העתיד בד בבד עם מבט פנימה להתכנסות. הוא מקיף בעיגול את העץ

באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" 7־ חללי ה כאן, במתחם מקום בלב, צומחים עצים שזוכרים. לכל אחד מהם שורשים עמוקים שנשתלו בלב האדמה. לכל אחד מהם ספסל הממתין למי שיבוא ויתיישב, יתבונן ויחשוב, יקשיב למילים ולקולות וייתן מזור לליבו. במבואה העליונה ממוקמת אבן לבנה עם שמות כל החללים.

,07.10.23־ בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, ה החלה מתקפת טרור על יישובי הנגב המערבי, שגבתה את חייהם של אנשי כוחות הביטחון ואזרחים רבים מתושבי ישראל ובתוכם בנות ובני אשדוד. החברה הישראלית כולה נושאת את האובדן הגדול שהתרחש באותו יום. מתוך כוונה לאפשר מעט נחמה, הקמנו את מקום בלב – מתחם זיכרון לבנות ובני העיר,

מקום בלב נושא בחובו תקווה שנוכל לתת מקום לאבל ולכאב, יד ביד עם מקום לנשימה, לצמיחה ולהתחזקות. עבור האדם האחד. עבור הקהילה. עבור החברה הישראלית.

4

נוער וקהילה

כחלק מהחזון המחבר את הקהילה להנצחת נופליה, מינהל החינוך בעיר לקח על עצמו לשלב את תלמידי התיכונים בפרויקט. במסגרת הפרויקט, כל תיכון בעיר אימץ משפחות חללים, מהם בוגרי בית הספר ואחרים. במקביל, יקדם פעילות בית ספרית שתנציח את החללים ותלווה את המשפחה ככל הניתן. חללים. 48־ משפחות ל 43־ מדובר ב ביום הטקס לחנוכת אתר "מקום בלב", ליוו תלמיד ותלמידה מבית הספר המאמץ את המשפחה לאורך כל הטקס. שני התלמידים מכירים היטב את מהלך חיי החלל ואת נסיבות מותו.

5

חלוקת החללים לבתי הספר המאמצים

מקיף י"א סמל ראשון איתמר ברוכים רונית טל סולטן רולנד צרלסגוזף סולטן תכלת זערור אריאל גורי אולפנא סרן דור שדה אלון גל יוסף בן חמו מדרשת אמית יצחק גלרנטר ויטלי לוגבינצ'נקו אולג לפשיץ ישיבה תיכונית אמית אריה אוזן אליהו אוזן תמר טורפיאשווילי אמית טכנולוגי רס"ר שלמה יהונתן חזוט

מקיף ז' איזבלה גנדלין סמל עילאי בן מוחא יורי ליסובוי סבטלנה ליסובוי מקיף ח' רב סמל בכיר ויטלי קרסיק סמל ראשון מקס רבינוב אדם אילייב סמל ראשון סטניסלב קוסטרב מקיף ט' סמל ראשון אילי גמזו סמל שיר ביטון שני אמין רב סרן טל פשבילסקי שאלוב, עמית בוסקילה מקיף י' סמל שני רווית חנה אסייג נעמי ביכר משה דיינים סיון אלקבץ נאור חסידים

מקיף א' רב סרן אברהם חובשווילי רב סמל ראשון אליהו הרוש סמ"ר דוד רתנר מקיף ג' סרן אור מוזס רב סרן חן בוכריס רב סרן דז'ון אסלנוב רב סמל ראשון דניאלס גיל מקיף ד' דביר רחמים הילל זלמנוביץ שפרה נוי יוסף גרוס מקיף ה' ישראל צ'אנה אלעזר סמואלוב רב סמל מולוקן תשומה מקיף ו' ניר ניקיטה פופוב רוברט שאולוב

6

אסור לקטוף את פרחי הגן

הוא פרויקט הנצחה כלניות לפני הגשם לאומי לזכר קורבנות המתקפה והנופלים באוקטובר 7- בקרבות בשבת השחורה ב ומלחמת "חרבות ברזל". במסגרת הפרויקט יוצרו עשרות אלפי כלניות מקרמיקה, כסמל לצמיחה מחודשת והמשכיות של פריחת הכלניות המאפיינת את יישובי העוטף והמוכרת כ"דרום אדום". הכלניות יוטמנו במוקדים משמעותיים שונים בישראל וביניהם אתר ההנצחה "מקום בלב" באשדוד תלמידי מגמת קרמיקה של ביה"ס "גוונים" אשדוד, בהובלת הקרמיקאית אליס אוחנה, הצטרפו למיזם החשוב הזה, כחלק מהאני מאמין של ביה"ס, חיבור התלמידים לקהילה, שיתוף ולקיחת חלק בעשייה חברתית ולאומית כחלק מהיותם אזרחי מדינת ישראל. יצירתם תשולב באתר במהלך השבועות הקרובים.

7

ז"ל דביר רחמים

מהלך חייו: 27/7/2000 דביר רחמים שכונה גם "דביר הגדול", נולד ביום בבית חולים קפלן שברחובות – להוריו חגית ודוד. היה אח ). הוא גדל והתחנך באשדוד 19( ) ואביתר 22( בכור לאחיו נועם - למד בביה"ס היסודי "רעים" ובתיכון מקיף ד' במגמה עיונית. דביר, מלאך בדמות אדם, תמיד שם את טובת האחר לפניו מקטן ועד גדול. הוא היה חייכן, שמח, רגיש ומלא חיים. תמיד הציע את עזרתו בחיוך ענק וכובש. היה אדם חרוץ שהשיג את מטרותיו בכל דרך אפשרית גם אם קשה, ולא ויתר לעצמו. לכל מקום שנכנס,

הכניס עמו אור גדול, תקווה ואמונה. דביר התנדב בעמותה לילדים עם צרכים מיוחדים. הוא עשה מכינה מעורבת "ארזי הגליל" לפני שירותו הצבאי, התאמן ב"אחרי" וב-"אסא" על מנת לשפר את כושרו הגופני. של ההנדסה הקרבית והיה גאה לשרת את המדינה בכבוד. לאחר 601 הוא התגייס לגדוד שחרורו מצה"ל עבד כשליח על מנת לשלב עבודה ולימודים. הוא היה אמור להתחיל לימודי פסיכולוגיה ובעתיד רצה להיות פסיכיאטר ולעזור לבני האדם ולסביבה. דביר האמין בטוב ובמעשים טובים, בצניעות ובענווה; היה איש של מעשים ופחות של דיבורים. תמיד הוא נהג לומר: "תהיה האור שאתה רוצה לראות באחרים". הוא אהב מאד את משפחתו. דאג לאחיו בכל דבר ועניין. תמיד כיבד את הוריו באהבה ונתינה אין סופית. דביר אהב ספורט - כדורגל, ריצה והליכה למרחקים. הוא אהב בעלי חיים והיה חבר ל"שוקו" הכלב שלו שתמיד טיפל ודאג לו. דביר אהב מוסיקה על כל גווניה ובעיקר מוסיקת טראנס. הוא אהב לרקוד עד כלות, אהב אנשים, חיים ותמיד הייתה שמחה בליבו גם כשהיה קשה. החיוך לא מש מעל פניו לאורך כל שנות חייו. דביר היה בעל ערכים טובים ורודף שלום. הוא היה חבר של אמת בעל נתינה אין סופית וחיוך כובש. דוגמה ומופת לאנושות. היה אמיץ וגיבור; לא פחד מדבר ולא כאב מדבר. לכתו מהווה אבדה גדולה למשפחתו, לחבריו, למכריו ולעולם בכלל. נסיבות מותו: , דביר - שמאוד אהב מוסיקה וריקודים - יצא למסיבת הנובה 7/10/2023- בשבת של ה ברעים יחד עם חבריו הטובים משירותו הצבאי, סהר אשואן וליאב אסייג. הוא מאוד התרגש לקראת המפגש איתם וביחד יצאו למסיבה ממנה לא שבו בחיים. , אמר שיש צבע 06:39 כשהחלה מתקפת הטילים, דביר התקשר אל אמו חגית בשעה שוב התקשר וציין שיש פצועים ופצועות והוא מפנה 07:32 אדום והם מתקפלים. בשעה אותם לקבלת טיפול רפואי על אלונקות לכיוון האמבולנס, אבל הדרך חסומה מכלי רכב. דביר התקשר בפעם האחרונה וציין שהמצב חמור. באותה השיחה, דביר 8:07 בשעה ציין שראה שני טנדרים לבנים מלאים במחבלים חמושים לבושים מדי צבא שיורים לכל עבר. אמו שמעה ירי מסיבי ממש. קולות מלחמה של שדה קרב. דביר הספיק להגיד "אמא אמא" והשיחה נותקה. מאותה השיחה האחרונה דביר לא ענה לטלפון. מאוחר יותר הוא יצר קשר עם המשפחה בווטסאפ וכתב: "אם אני לא אצא מזה חי, תדעו שאהבתי אתכם. אני אוהב אתכם בלי סוף. אתם הלב שלי". בהמשך, נפרד בהודעה גם מחבריו הטובים: "אם לא אצא מזה חי, תדעו שאהבתי אתכם אחים שלי".

>> לדף ההנצחה המלא

ז"ל דביר רחמים

בהתכתבות עם אבא שלו דוד, דביר כתב: "אני מתפלל לאלוהים מרגיש שהצבא מנצח." הוא האמין שהכול ייגמר וישוב הביתה במהרה. חבר שראה את דביר מפנה פצועים, הפציר בו להיכנס לרכב ולברוח אך דביר סירב בטענה שחייב לפנות את חבריו הפצועים. בקבוצת 08:54 התכתבות אחרונה עם דביר הייתה בשעה החברים: "אני מפחד למות", "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני ימים בהם חיו בני המשפחה בדאגה נוראית 5 אחד". דביר נעדר , איש 09:35 בשעה 11/10/23 ובחוסר וודאות. בבוקר יום רביעי מחברת קדישא התקשר למשפחה ובישר שיש זיהוי ודאי של

דביר ומאז, אותה הבשורה המרה והקשה מנשוא, טרפה את קלפי בני המשפחה והחברים במותו. 23 תוך שבירת לבבות לרסיסים. דביר נקבר בבית העלמין באשדוד והוא בן

>> לדף ההנצחה המלא

המקום שלך בלב

יהי זכרם ברוך

>> לעמוד ההנצחה הראשי

8