מגזין מלחמה

בתוך כל השחור הזה בא לי לשתף ברגע שלא עוזב אותי מיום חמישי אולי כי את הכאב אני עדיין לא יודעת איך כותבים. שיחה עם בחורה צעירה ומיוחדת שניצלה מהמסיבה אני איתה על הקו והיא מספרת מה קרה מהרגע הספונטני ביום שישי שהחליטה לצאת למסיבה הקנטה הרחבה הלילה והרגע הזה שהשמש לא עלתה, ושם בתוך הכל בין הפצמרים היריות המחבלים והפחד מוות. היא תיארה את הרגע שבו הגיעה לחממה ליד אחד הקיבוצים כשהרכב נתקע אחרי שנורה, הם מחפשים מסתור, היא נשכבת על האדמה בדממה. ועם מעט הבטרייה שנשארה, היא בוחרת לעשות טלפון להיפרד מההורים שלה ביום שבת בבוקר. והם, שומרים שבת אז היא לא בטוחה שהם יענו לה אבל היא חייבת לנסות כי היא נורא דואגת ומפחדת עליהם שככה היא הולכת למות ולהשאיר אותם לבד. ואז אבא שלה עונה וכשהיא אומרת לו שהיא התקשרה להיפרד הוא אומר לה שלא תדאג ויהיה בסדר, היא עוצרת אותו ומסבירה לו מה קורה, שהכל מסביבה בוער שהיא שוכבת בחממה ליד קיבוץ שנטבח. הוא מבין. הם בוכים ביחד. ואז, אבא שלה מתחיל לשיר לה בטלפון בשקט בספרדית משהו כמו 'גם כי אלך בגיא צלמוות' ואמא שלה ברקע מצטרפת ושרה והיא שוכבת על האדמה בדממה ולא זזה בכדי שלא ישמעו אותה. והיא מתארת שהיא עם דמעות בעיניים. ושלווה בלב. וקבלה כזאת של המוות, של החיים. סולחת לכל מי שפגע, מבקשת סליחה בלב מכל מי שאפשר, מרגישה נקייה. ואבא שלה ממשיך לשיר ואמא שלה שרה ברקע בשקט בשלווה, והיא על האדמה בדממה. שעה וחצי. עד שהטלפון כבה כי נגמרה הבטרייה. ואני מדמיינת אותם בתוך החושך הזה בבועה של אור אין סוף, צמרמורת בכל הגוף. וחושבת לעצמי, שהמזל שלנו פה על האדמה, שאנחנו שומעים את מי ששרדו, ואז בכל סיפור חייב להיות גם איזה רגע קטן ממש ממש קטן של חסד. אחרי שעות אין סוף באו לחלץ אותם והם בחיים - אנשים של אור.