מגזין ואקום ראשון - גרסה סופית קרופ
דוד ברקת על דכאון ותדרים //
היה שם איזה רגע. איפשהו בתוך היערות הטרופיים של ואטהקנאל בהודו, כשבהיתי ממרומו של הר במי מפל שנשפכו לתוך נהר גועש והרגשתי שאני מבין. פתאום הרגשתי שאני קולט את התדר הזה של העולם. יכלתי להתחבר אליו. זה לא משהו שאני יכול להצביע עליו. לא משהו שאתה חווה עם החושים, רק ידיעה שברגע אחד מתבהרת ואתה פשוט יודע. לא אגיד אלוהים כי אנשים שמדברים על אלוהים כאילו שיש להם איזשהו מושג זה מעצבן. אולי "אלוהות" יותר מתאימה לתחושה הזו. בכל מקרה, אם אני נשמע לכם כמו פלוץ שחושב שהוא מואר, אז שתדעו, זה היה רק לרגע. ואם לומר את האמת, הרגע הזה מת מזמן. ישבתי על המיטה בחדר הנעורים שלי ובהיתי ברחוב שמתחת לחלון וצפיתי באנשים מנותקים מהטבע שרצים לעבודה בתוך נוף של קוביות בצורת בנינים עד שרעש מכני של משאית אשפה עם זרוע רובוטית ניתקה אותי מהמחשבות. וכאילו שרק המחזה כשלעצמו לא היה סוריאליסטי מספיק, מתוך המשאית קפץ פתאום חתול ונס על נפשו. תחושה עמוקה של גועל הציפה אותי. טכנולוגיה, רפואה, מיקרוגל, טלויזיה, פלאפונים חכמים, ועדיין בני אדם נשארו טיפשים. הריחוק הזה מהטבע הוא הכי נגד הטבע, חשבתי לעצמי. איך אפשר בכלל להיות מאושר פה? יש בעיר הזו, או בכל עיר בעצם, משהו חולה. מן רעש רקע שמכבה כל תדר אפשרי. ברחתי מחדר קופסת הבטון בדירה של ההורים שלי ויצאתי החוצה להתאוורר עד שהגעתי לגינת הכלבים השכונתית. זה קצת עצוב אבל נראה לי שכרגע זה המקום הכי קרוב לטבע שיש לי. הכלבה שלי בדיוק סיימה לחפור את עוד אחד מהבורות שלה והתקרבה להגיד שלום. הסתכלתי עליה וחשבתי שהיא הדבר הכי יפה בעולם, ועד
12
Made with FlippingBook Ebook Creator