מגזין ואקום ראשון - גרסה סופית קרופ
שלרגע היה לי קצת שקט ביום המסריח הזה, פתאום שמעתי מישהו צועק את השם שלי.
"יואווו דוד! שנים! איפה אתה איפה?!"
זה היה גידי. חבר ילדות שלא ראיתי מכיתה ג' בערך. הבאנו אחד לשני חיבוק והתיישבנו ביחד על הספסל בעוד הכלבים שלנו מרחרחים אחד את השני. אחרי כמה שניות מביכות התחלנו עם הסבב שאלות המוכר של "מה איתך היום? ובונא איך רזית!", ובאמת שניסיתי לזרום עם כל המפגש הזה ולהיות נחמד, אבל זה לא היה היום שלי. "תגיד מה עם הכתיבה" הוא פתאום זרק בלי קשר לכלום, ואז המשיך "אני זוכר שפעם היית כותב פוסטים בפייסבוק והיו עפים עליך" למען האמת לא זכרתי בכלל שאנחנו חברים בפייסבוק. "חח עפים.. אתה יודע איך זה. כולם אוהבים אותך ברשתות חברתיות. לא אני כבר לא עושה את זה. אני כותב תסריטים עכשיו", עניתי, ובפנים עמוק ידעתי שאני משקר. לא רציתי להישמע לוזר שלא עושה כלום עם החיים שלו. כשעוד התחלתי לימודי קולנוע הצבתי לעצמי מטרה, לעשות סרט שישנה את העולם. או לפחות את העולם של מישהו אחד . מאז יצאתי 20 בעולם. היום אני מבין שזו חולמנות שהתאימה לגיל עם סטודנטית שהתנשקה עם החבר שלי מהכיתה מול הפנים שלי, סבא שלי מת, ואימצתי כלבה. התבגרתי. הבנתי שהחיים דינמיים. למרות תחושת הקרינג' המובהקת, נראה שגידי הצליח לגעת לי במשהו. הייתי שניה מלהיפתח ולשפוך עליו את כל החרא שיש לי בראש על אהבה ועל עולם קפיטליסטי וזה שאי אפשר להיות באמת להיות פה רגיש כי כולם כאלה אטומים, אבל אז הוא קטע אותי: "אני צריך לזוז לאסוף את הקטנצ'יק מהגן, אבל שמע, אני לא יודע בדיוק מה אתה עובר אבל תדע שאתה במצב טוב." כאן כבר הייתי אמור 13
Made with FlippingBook Ebook Creator