מגזין ואקום – שנה לשבעה

שנה

אמבר אליהו

דיבורים על אזכרה ועוד מעט שנה פאקינג כמה זמן עבר אה. תראי אותך, איך את מתפתחת. את לוחמת, לביאה. נפלת הכי נמוך שאפשר למטה ובחרת לטפס חזרה ביזע ודמעות, או אה כמה דמעות. צעד ועוד צעד ואז שוב נפלת אבל לא ויתרת ובתוכך תמיד היה קול שידע - את הולכת לשקם את החיים שלך. בחרת לעבור דרך הכאב, להסתכל לו בעיניים, אמרת לו ״נעים מאוד, אני אמבר ומעכשיו נהיה חברים קרובים קרובים״ אבל רק תעשה לי טובה, פנה מקום מידי פעם גם לרגשות אחרים.

ובהתחלה זה השתלט לך על כל קשת החוויות, הכל היה צבוע בשחור, ונראה היה במשך תקופה לא קצרה שזה ניצח את כל שאר התחושות. אבל הנה חיוך ועוד איזה צחוק קטן, ואז היא הגיעה במלוא הדרתה - הסקרנות. סקרנות להכיר את החיים החדשים לצד הכאב הזה שמאיים לצבוע הכל בשחור. אני והכאב נהיינו חברים טובים ואני עושה לו מלא מקום אבל גאה להגיד שהוא לא ניצח אני ניצחתי.