שיתוף הציבור בשלטון המקומי בישראל

הסקירה הציגה את יתרונותיה של הדמוקרטיה, למרות פגמיה, כדרך הטובה יותר לשלוט במדינה מכל חלופה לא - דמוקרטית אחרת. היא התמקדה בהצגת התפיסות השונות של הדמוקרטיה הפרוצדוראלית ושל הדמוקרטיה ההשתתפותית, והציגה את זו האחרונה ככזו הדוגלת בחירות החיובית, גם מתוך חשש לטשטושו של הרצון הכללי. התפיסה חותרת להתערבות ולשינוי שיביאו לחלוקה צודקת ולהקטנת פערים בחברה, מתוך חשש מהעדפתם של אינטרסים של פרטים ושל קבוצות על חשבון האינטרס הכללי, אותו היא רואה כפסיפס לא שלם של אינטרסים . צוינה תרומתה ללגיטימיות של המשטר על ידי דמות החברה הטובה וגם על כך שהיא גורסת, בניגוד לדמוקרטיה הפרוצדוראלית, שאדישות העם וחוסר התקוממות ממחדלים שלטוניים אינה מעידה על דמוקרטיה בריאה אלא על ייאוש המוני ממנה. הדמוקרטיה ההשתתפותית, כעולה מהניתוח, רואה בשית ופם המלא של אזרחים בפוליטיקה ובצמתים של קבלת החלטות - לא רק אחת לכמה - שנים מימוש עקרונות מוסריים של צדק, שוויון וחירות הפרט. הוצגה הלגיטימיות של הכרעת הרוב כתפיסה הסבורה שסיכויי הטעות של הרוב קטנים יותר מסיכויי הטעות של המיעוט ומשום כך, ככל שהרוב גדול יות ר, הסבירות היא שהוא מייצג סיכוי גדול יותר של העדר - טעות. מודלים של שיתוף מגדילים משמעותית את כמות הדעות, המחשבות והרעיונות ועל כן, לפי אותה התפיסה, ההחלטות המתקבלות בהישען על דעות רבות יותר, תהיינה בעלות סיכוי קטן יותר של טעות, משמע – החלטות טובות יותר. כעו לה מן הדברים, הנחתם של התומכים בדמוקרטיה ההשתתפותית היא, שבכוחה לתרום להפגת מתחים ושסעים וכן להוצאת ההמונים מן האדישות הפוליטית. לדעתם של תומכים אלה, תרומתה של הדמוקרטיה ההשתתפותית לייצובה של הדמוקרטיה הפרוצדוראלית, כזו הנהוגה בישראל, חשובה ואף מתחייבת. על פי מקס ובר, קיומה של מדינה מחייב מספר תנאים: אוכלוסייה הכוללת חבר בני אדם הלוקח לעצמו את המונופול על שימוש בכוח; טריטוריה מוגדרת בשטח מסוים; אמצעי אכיפה לשימוש בכוח; ולגיטימציה המעניקה את הזכות לשימוש באלימות. המדינה המודרנית לדברי ובר מתאפיינת בכך שהיא מאפשרת לגוף הפוליטי העומד בראשה לצבור עצמה ושלצורך זה היא כופה את מרותה ומגייסת את הכלכלה ואת הבירוקרטיה ) Weber, 1965 .( כדי להבטיח יציבות שלטונית דרושה הסכמה שמתבטאת בכך שאדם מכיר בסמכותו של מישהו אחר, השולט, לתת לו הוראות. על מנת להבטיח שהסכמה כזו תתקיים, מייצרים מנגנון ערכי, אידיאולוגי, באמצעותו מקבלים באופן ברור וטבעי שאחד נותן הוראה והשני מבצע אותה. המנגנון הזה, הכולל סמכות מצד אחד וציות מצד שני, מכונה לגיטימציה. הלגיטימציה היא המפתח שבאמצעותו אדם או גוף יכולים לשלוט במובן הזה שסמכותם מזוהה ומקובלת על הצד לגיטימיות ויציבות שלטונית

הנשלט.

חיבורים אחדים העוסקים במדינה ובתהליך בנייתה , בהם זה שהוזכר של מקס ווב , ר של יוסי שיין ) Shain, 1995 ווקר של ו ( ) רקונו Connor, 1978 ,( נוהגים ל הצביע על מספר רמות של לגיטימציה שלטונית במדינות דמוקרטיות : מדינה, משטר, ממשלה ומדיניות. מצד אחד - דה לגיטימציה ברמה

24