פנזין 70 שנה לאשדוד

מילים שלא ידעתי להגיד על אשדוד חן בוקר

אולי בגלל זה אני אוהבת את אשדוד. כי היא עיר של דברים שלוקחים זמן ובסוף קורים.

החיים מלאים ברגעים שמתחילים בפחד ונגמרים בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אחר כך בגאווה. הפעם הראשונה שהצלחנו ללכת בלי ליפול, לרכוב על אופניים, להתאהב באמת. אנחנו זוכרים את הרגע שבו הצלחנו ושוכחים שכמעט תמיד הייתה שנייה אחת לפניו שבה פחדנו פחד מוות. פחד זו תחושה נהדרת, אם בוחרים להסתכל עליה ככה. הוא אומר לנו שמשהו חשוב עומד לקרות. שרצינו משהו מספיק כדי להסתכן בלהיכשל בו. כשאנחנו צעירים, הכל נראה קרוב. העתיד מחכה מעבר לפינה. אהבה, הצלחה, החיים עצמם. ככל שמתבגרים אנחנו מתחילים להבין שיש דברים שלוקחים זמן. ערים לוקח זמן לבנות. משפחה לוקח זמן לבנות. גם אהבה.

פעם כולם פה רצו נוף לים. היום מוודאים שיש ממ״ד.

זאת לא בדיוק אותה תמימות של פעם, אבל אולי זאת פשוט התבגרות. ועדיין, יש רגעים שבהם נוסעים על הטיילת, רואים את עצי הדקל, שומעים מוזיקה בוקעת מחלון של רכב כאילו כל המדינה חייבת להשתתף בדרמה של מישהו, ויש באוויר משהו שמרגיש כמו קיץ ישראלי שלא מתנצל על עצמו. יש ערים שמנסות להיות אירופה. אשדוד אף פעם לא ניסתה להיות משהו אחר. וזה אולי הדבר הכי יפה בה.