פנזין 70 שנה לאשדוד

כריכה

מגזין ואקום הוא פנזין ללא מטרות רווח. השאיפה שלנו היא להעניק פלטפורמה חופשית ואותנטית לאמנים וליוצרים אשדודים, ולאפשר להם לבטא את עצמם בצורה החופשית ביותר. אתם עומדים ועומדות לצלול אל תוך המהדורה התשיעית שנה לעיר אשדוד - שבעה 70 של המגזין, המוקדשת לחגיגות עשורים, אינספור סיפורים.

ואקום 09 | מהדורה מוגבלת

ניתן למצוא את כל המהדורות בגרסה דיגיטלית בדף @Kivunim_ash האינסטגרם שלנו:

@adi.j.dahan | עורכת: עדי דהן סוירידה @ataraart | עיצוב שער ועימוד מגזין : עטרה אלמקיאס

גלריית ואקום הינה נקודת מפגש לאמנות, יצירה, תרבות וקהילה. מרחב שנולד מתוך הצורך במפגש בין יוצרים, רעיונות והשראה. מוזמנים ליצירה וקפה עלינו! 09:00-18:00 | ' א'-ה לשליחת רעיונות לפנזין ופניות לצוות הגלריה: Beketamekomi@gmail.com

להצטרפות לקהילות שלנו ועיון במהדורות הפנזין סרקו:

הים במידה שווה אתי לוגסי טורקניץ

אשדוד היא לא עוד נקודה על המפה; היא כל המדינה כולה, מכווצת לתוך מקצב של ים ורוח. עיר של קצוות שמצאו לעצמם אמצע, ישן לצד חדש שנבנה ונמתח אל על, פסיפס של תרבויות, שפות וטעמים, שאין עוד כמותו באף פינה בארץ.

זו עיר מורכבת, מלאת ניגודים שמחברים ולא מפרידים. עיר שמתחדשת בלי לשכוח מאיפה היא באה, ואז מגיע הים. כחול, עמוק ואינסופי, שצובע את הכל בשקט נכון ופותח אופק רחב—שייך לכולם במידה שווה. שבעים שנה של סיפורים, ואנחנו חלק מהפרק הזה.

פלה גבריאל

לכבוד

פלה גבריאל ״כיכר המפרשיות״ @fella.is.a.g | גזירת נייר מתוך מהדורת: 09 ואקום | ״ שנה לאשדוד 70 ״

מאת

"החללית" צילום: ויאצ'סלב מולוטקובסקי עיצוב: ענת מולוטקובסקי

הדר זבורוף "המרינה" @hadar.zaburoff

עדי קרס ״אישה עם דג״ @adi.art.203 | ציור בלורד

עוגן נעורייך מאי בראלי

קטפו פירות אסורים ונגסו בהם בתאווה, ואת שמרת על אהבתם בחום ודאגה. עיר נמל שקטה וקסומה מהווה לנפשי עוגן אמת. ובכל עת שאניית ריקנות שטה בלבי,

נוף ילדותי הקורא בשמך הזכיר ללבי את קולה הענוג של מנגינתך. לעולם יופייך לא יהיה זר לשירתי, ותמימותך מעלה ספקות בטוהר אהבתי.

בחולות הזהובים צחוק נעורים העצים את פלאייך,

אזכור לעד כי עינייך פקוחות לעבר מסעי.

וגלים מתנפצים בחופים סוערים סיפרו לנפשי סודות כמוסים על תשוקותייך.

בשבילי האהבה המובילים אל גן השושנים, צעדו אוהבים צעירים. מהעצים הירוקים

חן אברישמי

לכבוד

חן אברישמי ״מחילות״ פסטל שמן עם צבעי מים @chen.av.art מתוך מהדורת: 09 ואקום | ״ שנה לאשדוד 70 ״

מאת

ויטלי יעקב "שיעור נהיגה" @_vcontent | איור דיגיטלי

תיבת דואר תנו ביטוי לאשדוד שלכם

שנהב שאמי פסטל שמן וטושים

מיכל איידלמן צבעי מים וטושים

חתולה נל לוגסי

בכניסה לברבריני הם מחכים לראות מי מחזיק לי את היד; בכניסה לנאפו הם מחכים לראות מי לא. בכניסה לפת קוראים לי ״עוד קצת״ ובכניסה לכולי העיניים שלי עוד מחפשות את ההוא עם הקעקוע על העורף. למטילדה אני כבר לא נכנסת; ומשתדלת שגם לא לפינות. כשאני חוזרת הביתה מרי מחכה לי ליד הדלת. בשקט בשקט היא מובילה אותי אל קערת האוכל הריקה ומתיישבת.

חן כהן @hen.ophir.cohen

פסיפס של צבעים

) אדום 1( ) תכלת 2( ) צהוב 3( ) כתום 4( ) ירוק 5(

2

4

2

3

5

5

4

2

1

2

1

4

2

1

4

4

4

2

3

3

3

5

5

5

5

1

4

1

3

1

4

2

2

5

2

1

2

3

5

1

4

5

5

1

3

5

2

4

2

1

4

2

1

1

5

4

1

5

3

5

4

4

4

4

3

3

1

1

1

1

2

2

2

5

1

4

2

5

3

3

3

4

5

4

3

4

2

5

5

5

3

1

1

4

3

3

3

2

5

2

3

1

5

4

5

3

2

1

1

2

5

4

4

3

5

2

3

3

5

4

4

5

1

2

5

5

1

3

2

4

4

2

2

2

3

1

1

2

3

5

1

3

4

5

4

4

1

2

3

5

1

4

3

4

2

5

1

3

3

2

1

4

3

4

2

5

5

1

5

5

4

1

2

5

4

1

1

5

2

5

4

1

1

2

3

3

חן כהן @hen.ophir.cohen

טליה אדרי ״מפת אשדוד״ איור דגיטלי @design_by_herrrr

מילים שלא ידעתי להגיד על אשדוד חן בוקר

אולי בגלל זה אני אוהבת את אשדוד. כי היא עיר של דברים שלוקחים זמן ובסוף קורים.

החיים מלאים ברגעים שמתחילים בפחד ונגמרים בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אחר כך בגאווה. הפעם הראשונה שהצלחנו ללכת בלי ליפול, לרכוב על אופניים, להתאהב באמת. אנחנו זוכרים את הרגע שבו הצלחנו ושוכחים שכמעט תמיד הייתה שנייה אחת לפניו שבה פחדנו פחד מוות. פחד זו תחושה נהדרת, אם בוחרים להסתכל עליה ככה. הוא אומר לנו שמשהו חשוב עומד לקרות. שרצינו משהו מספיק כדי להסתכן בלהיכשל בו. כשאנחנו צעירים, הכל נראה קרוב. העתיד מחכה מעבר לפינה. אהבה, הצלחה, החיים עצמם. ככל שמתבגרים אנחנו מתחילים להבין שיש דברים שלוקחים זמן. ערים לוקח זמן לבנות. משפחה לוקח זמן לבנות. גם אהבה.

פעם כולם פה רצו נוף לים. היום מוודאים שיש ממ״ד.

זאת לא בדיוק אותה תמימות של פעם, אבל אולי זאת פשוט התבגרות. ועדיין, יש רגעים שבהם נוסעים על הטיילת, רואים את עצי הדקל, שומעים מוזיקה בוקעת מחלון של רכב כאילו כל המדינה חייבת להשתתף בדרמה של מישהו, ויש באוויר משהו שמרגיש כמו קיץ ישראלי שלא מתנצל על עצמו. יש ערים שמנסות להיות אירופה. אשדוד אף פעם לא ניסתה להיות משהו אחר. וזה אולי הדבר הכי יפה בה.

ובתוך כל הדבר הזה, יש לי בית. יש לי בעל. ילדים. כלב. יש לי מקום לחזור אליו בסוף היום. כשאני חוזרת לאשדוד, אני לא תמיד חוזרת לעיר הכי יפה בארץ או לעיר הכי מסודרת בארץ. אני חוזרת למקום שהחיים שלי קרו בו באמת. אני לא אעשה לאשדוד את מה שעשו לי כשהייתי קטנה ואגיד לה שיש לה פוטנציאל והיא לא מממשת אותו. אני חושבת שהיא דווקא כן. פשוט בקצב שלה.

פעם הרגשתי שאני צריכה להגן על אשדוד מול תל אביבים. להסביר שאנחנו לא פריפריה עם יחסי ציבור גרועים. לעשות תחרות סמויה על מי יותר שנון, יותר יצירתי, יותר מעניין. לא תמיד ניצחתי. הרבה פעמים כן. מודה שהיה בזה משהו קצת מחרמן. היום כבר לא אכפת לי לנצח. אני רק יודעת שיש ערים שאתה חי בהן ויש ערים שאתה שייך אליהן. וכן, חסרה לי לפעמים קהילה. העולם נהיה מוזר. הכל מרגיש זמני, מלאכותי, כאילו עוד רגע מישהו יגלה שגם החיים עצמם נוצרו על עייף עם בעיות קשב. AI ידי אנשים מדברים דרך מסכים, מלחמות מתנהלות דרך ציוצים, ואף אחד כבר לא באמת יודע אם טראמפ עומד לתקוף הלילה או סתם מחפש תשומת לב.

גדלתי פה. התאהבתי פה.

שלושה ילדים נולדו לי פה, בבית החולים אסותא אשדוד.

יש לי כאן את הקפה השכונתי שלי, את האנשים שכבר יודעים איך אני שותה את הקפה בלי לשאול, את המסעדות שנפתחות פתאום ומצליחות להפתיע גם מישהי שכבר חשבה שטעמה פה הכל. יש פה חומר אנושי שאי אפשר להסביר למי שלא חי בעיר הזאת באמת — המרוקאיות של שישי בצהריים, הרוסיות המדויקות, הצרפתים שהביאו איתם סטייל ודרמות, האתיופים עם הלב הכי יפה בעולם, הים, הצעקות, החום, החוצפה, הנשמה.

אנשי הארי אבטם מסלה

אנשי הארי בונים את העיר קווי מתאר של נחלה מדויקת הם יפרשו בפנייך מורשת של קרבות ויטיילו איתך בין רובעי הרחובות

ייקחו אותך עד לגבעת יונה, ינשמו איתך בגובה ויראו לך איך הים משנה צבע בכל שבעת חופיה ינגנו לך מנגינות ושירים ממונארט ויכירו לך את השקט שקיים פה בשבת, יחזיקו לך את היד בשוק של רביעי ויקפצו איתך לדיונות באינסטינקט מיידי. אנשי הארי ילחשו לך לנשום, לשים ראש כבר שבעים שנה שהעיר הזו עומדת, אין לך מה לחשוש. ועם האש בעיניהם הם יגידו שהגיעו עד הלום בזכות אנשים טובים,

תקווה וחלום.

מרדכי שגיב שליו

לכבוד

מרדכי שגיב שליו ״כיכר היובל״ @morde.sha | צבעי מים מתוך מהדורת: 09 ואקום | ״ שנה לאשדוד 70 ״

מאת

שליו שאמי "עין השמש"

בן צורמגן ״שומר המגדלור״

דגם של המגדלור בגבעת יונה, שנבנה מגבס וצבע לפני כשמונה שנים. גובהו כשני מטרים, והוא כולל מערכת תאורה המדמה את פעולת המגדלור המקורי. עבור היוצר, המתגורר מול המגדלור מילדותו, זהו הרבה יותר מדגם – אלא סמל אישי של בית, זיכרון ואהבה לעיר.

חן אברישמי "המגדלור״ צבעי אקרילק על קנבס @chen.av.art

דיאנה שליין "כיכר המפרשיות״ צבעי מים

ויטלי יעקב

לכבוד

ויטלי יעקב ״נמל אשדוד״ איור דיגיטלי @_vcontent

מאת

מתוך מהדורת: 09 ואקום | ״ שנה לאשדוד 70 ״

לראות את העיר מחדש עדי דהן סוירידה

מאותו רגע כבר לא יכולתי ללכת לאורך הטיילת מבלי לקרוא את העיר דרך הציורים שעל הקיר. 2013 אותם ציורים, שנוצרו בשנת ביוזמת החברה העירונית לתיירות "חופית" ובביצועו של , אליסף מיארה האמן האשדודי אינם רק תיעוד חזותי של העיר. מדובר באחד ממיזמי אמנות הרחוב המקיפים והייחודיים שנוצרו בישראל – גלריה פתוחה לאורך מאות מטרים, שבה העיר עצמה הופכת לחומר הגלם של היצירה. הציורים מחברים בין סמלים מקומיים, נופים וזיכרונות משותפים, והופכים את חומת הטיילת למרחב שבו כל תושב יכול למצוא פיסה מהסיפור שלו.

יש מקומות שאנחנו עוברים בהם כמעט בכל יום, אבל רק לעיתים נדירות באמת מתבוננים בהם. הטיילת של אשדוד היא אחד מהם. בין הים לחומה, בין רוכבי האופניים להולכי השבילים, משתרעת גלריה פתוחה שאינה דורשת כרטיס כניסה, שעות פתיחה או שקט של מוזיאון. היא פשוט שם – חלק מהנוף, חלק מהדרך, חלק מהעיר. במסגרת לימודי התואר השני שלי בתרבות במכללת ספיר, חזרתי אל אותה טיילת – הפעם כחוקרת. ככל שהעמקתי במחקר, הבנתי שלא חקרתי רק תערוכת רחוב. חקרתי את הדרך שבה עיר מספרת את עצמה. בין שוק אשדוד ים, המצודה, גבעת יונה והים, נחשף בפניי סיפור על זהות מקומית, זיכרון משותף והיכולת של אמנות במרחב הציבורי לחבר בין אנשים למקום שבו הם חיים.

צילום ואיורים מאת אליאסף מיארה מתוך עמוד הפייסבוק "יצירה ישראלית"

היא גם שלו. זו אולי המשמעות העמוקה ביותר של קהילה. לא רק לחיות באותו מקום, אלא לזהות את עצמנו בתוך הסיפור שהוא מספר. המחקר המלא הוא הזמנה להמשיך את המסע הזה – דרך היצירות, הריאיון עם האמן, התצלומים והסיפורים שמאחורי הקירות. אבל יותר מכל, הוא הזמנה פשוטה- בפעם הבאה שתעברו בטיילת, אל תמהרו. עצרו מול אחד הציורים. התבוננו בו עוד רגע אחד. ייתכן שלא הציור ישתנה – אלא הדרך שבה אתם רואים את העיר שלנו. אולי זו המתנה היפה ביותר שאפשר להעניק לעיר ביום הולדתה – לא רק להביט בה, אלא ללמוד לראות אותה מחדש.

אינם מספרים רק על מקומות. הם מספרים על האנשים שחיים ביניהם. זו הייתה גם אחת המסקנות המרכזיות של המחקר: הדימויים שעל הקיר אינם רק מתארים את אשדוד, הם מעצבים את האופן שבו אנחנו זוכרים אותה וחווים אותה. אולי זו גם הסיבה שהמחקר הזה נשאר איתי הרבה אחרי שהסתיים. הטיילת נשארה בדיוק כפי שהייתה. אותם קירות, אותם צבעים, אותה טיילת. אבל משהו בדרך שבה אני מתבוננת בה השתנה. מאז, כל הליכה לאורך הטיילת היא גם מפגש עם הסיפורים שמסתתרים בין הצבעים, הדמויות והנוף. המחקר לימד אותי שאמנות במרחב הציבורי אינה רק מה שאנחנו רואים, אלא גם מה שאנחנו מרגישים. היא יכולה לעורר זיכרון, לפתוח שיחה בין זרים, להציף געגוע, או פשוט לגרום למישהו לעצור לרגע בדרך הביתה ולהרגיש שהעיר הזאת

במהלך המחקר זכיתי גם לשוחח עם האמן המוכשר אליסף מיארה, ולגלות את הסיפור שמאחורי הקירות. במשך חודשים ארוכים הוא ישב בטיילת, יום אחר יום, בכל עונות השנה ובכל מזג אוויר, והתבונן. הוא לא הסתפק בנוף הים, אלא חיפש את מה שמרכיב באמת את העיר – הדייגים החוזרים מהים, הציפורים מעל קו החוף, הנמל באופק, הכיכרות, הרחובות, האנשים שחולפים מבלי לדעת שבעוד זמן קצר יהפכו בעצמם לחלק מהיצירה. יש משהו מרגש ברגע שבו מתחילים לזהות את העיר בתוך הציורים. פתאום שוק אשדוד ים כבר אינו רק שוק, אלא זיכרון של ריחות, קולות ומפגשים. המצודה אינה רק אתר היסטורי, אלא עדות לשכבות הזמן של העיר. גבעת יונה היא הרבה יותר מנקודת תצפית, והים, שמלווה כמעט כל יצירה, הופך לדמות בפני עצמה. ככל שמתבוננים יותר, מבינים שהציורים

מזל טוב אשדוד, עיר של ים, תרבות וסיפורים. לקריאת המחקר המלא: