פנזין 70 שנה לאשדוד
ובתוך כל הדבר הזה, יש לי בית. יש לי בעל. ילדים. כלב. יש לי מקום לחזור אליו בסוף היום. כשאני חוזרת לאשדוד, אני לא תמיד חוזרת לעיר הכי יפה בארץ או לעיר הכי מסודרת בארץ. אני חוזרת למקום שהחיים שלי קרו בו באמת. אני לא אעשה לאשדוד את מה שעשו לי כשהייתי קטנה ואגיד לה שיש לה פוטנציאל והיא לא מממשת אותו. אני חושבת שהיא דווקא כן. פשוט בקצב שלה.
פעם הרגשתי שאני צריכה להגן על אשדוד מול תל אביבים. להסביר שאנחנו לא פריפריה עם יחסי ציבור גרועים. לעשות תחרות סמויה על מי יותר שנון, יותר יצירתי, יותר מעניין. לא תמיד ניצחתי. הרבה פעמים כן. מודה שהיה בזה משהו קצת מחרמן. היום כבר לא אכפת לי לנצח. אני רק יודעת שיש ערים שאתה חי בהן ויש ערים שאתה שייך אליהן. וכן, חסרה לי לפעמים קהילה. העולם נהיה מוזר. הכל מרגיש זמני, מלאכותי, כאילו עוד רגע מישהו יגלה שגם החיים עצמם נוצרו על עייף עם בעיות קשב. AI ידי אנשים מדברים דרך מסכים, מלחמות מתנהלות דרך ציוצים, ואף אחד כבר לא באמת יודע אם טראמפ עומד לתקוף הלילה או סתם מחפש תשומת לב.
גדלתי פה. התאהבתי פה.
שלושה ילדים נולדו לי פה, בבית החולים אסותא אשדוד.
יש לי כאן את הקפה השכונתי שלי, את האנשים שכבר יודעים איך אני שותה את הקפה בלי לשאול, את המסעדות שנפתחות פתאום ומצליחות להפתיע גם מישהי שכבר חשבה שטעמה פה הכל. יש פה חומר אנושי שאי אפשר להסביר למי שלא חי בעיר הזאת באמת — המרוקאיות של שישי בצהריים, הרוסיות המדויקות, הצרפתים שהביאו איתם סטייל ודרמות, האתיופים עם הלב הכי יפה בעולם, הים, הצעקות, החום, החוצפה, הנשמה.
Made with FlippingBook flipbook maker