שפרה נוי ויוסף גרוס

מקום בלב

אתר הנצחה לבנות ולבני אשדוד ובמלחמת "חרבות ברזל" 07.10.23־ שנפלו ב

1

דבר ראש העיר

משפחות יקרות, השנה החולפת הינה הקשה בתולדות מדינת ישראל. לבטח, הינה גם הקשה ביותר עבורכם. שנה של שכול בכי וכאב. אישי ולאומי. עם חרדה מפני ההווה הבלתי צפוי ודאגה מפני העתיד הלוט בערפל. האובדן הנורא של יקירכם יקירנו: האב, האם, הבן, הבת, האח או האחות. הפרידה הפתאומית מידיד הנפש, מהשכנה, מהקרוב או מהמכר: שנפלו בקרב, נחטפו, נטבחו, נשרפו או נרצחו בידי בני עוולה.

ואנו זוכרים את כולם. אנו זוכרים את ארבעים ושמונה בנותיה ובניה של עירנו אשדוד שנלקחו מכם, בני משפחותיהם היקרים, ונלקחו מאיתנו, השותפים ליגון ולכאב שלכם.

והיום אנו מנציחים את זכרם, חוקקים את שמותיהם הקדושים ואת דמות פניהם בטבורה של העיר אשדוד. אנו עם זוכר. העם היהודי מצווה לזכור ולא לשכוח. אסון השבעה באוקטובר הוא אירוע של העם היהודי, אך גם של האנושות כולה. הוא האסון הגדול ביותר שקרה לנו מאז השואה ואחד האירועים השפלים, האכזריים והרעים שקרו בעת הזו לאנושות. לכן חובה עלינו לספר את הסיפור האמיתי. לעצמנו, לחברה הישראלית ולעולם. דרך סיפורם האישי של כל אחת ואחד מבנותיה ומבניה של העיר הנופלים והנרצחים אנו מבקשים לקחת חלק במלחמה על הזיכרון. אך מעל הכול אנו מבקשים לכבד את זכרם של יקירכם, יקירנו. כאן, בעיר בה נולדו, גדלו והתחנכו, חלמו, יצרו ובנו. קבענו את מיקום האתר בטבורה של העיר אשדוד, לא בפאתיה או בשיפוליה, כי כך אנו רואים את זכרם של אחינו ואחיותינו – במרכז הווייתנו ולא בצידה. כאן, בפסגת פארק אשדוד־ים, במקום שבו ילדות וילדים משחקים, צעירות וצעירים אוהבים, קשישות וקשישים מטיילים ונחים. כשרוח נעימה מלטפת את הפנים, והעיניים צופות אל הים התכול ואל האופק הרחוק. מקום שבו הנפש מוצאת לה מרגוע. מקום של תקווה. וכשמו של האתר כן הוא – מקום בלב. כאן בחרנו לכבד את זכרם של הבנות והבנים שאינם עוד. לזכרו של כל חלל או נרצח נטענו עץ, ולזוג נרצחים עץ משותף. סביב כל עץ, קבענו ספסל, ולידו הצבנו עמוד עם שמם הקדוש ועם דמות פניהם חרוטים בראשו. צירפנו ברקוד לסריקה, המפנה אל סיפורם המורחב של הנופל או הנרצח. אל סיפורם האישי, כפי שנרקם במלל ובקול יחד עם בני משפחתם. אנו מבקשים להכיר ולזכור את מסכת חייהם של הבנים והבנות. את החיים העשירים

2

דבר ראש העיר

והיפים שהיו להם לפני. ולא רק את שעתם האחרונה. זכרם של כל אחת ואחד מחללינו אומנם מונצח בעץ נפרד, אך העצים לא יעמדו לבדם. הם יוצרים יחדיו חורשה מלאת הוד של נופלי ונספי אשדוד מאז אסון השבעה באוקטובר. שילוב בין הנצחה פרטית ובין הנצחה ציבורית. זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. בשנה האחרונה האיומה והנוראה בתולדות המדינה, האישי והלאומי, הפרטי והקולקטיבי שזורים ללא הפרד. מי שיעבור בין העצים ויתבונן בשמות, יבחין גם שהם מייצגים את כולנו. את כל העדות, התרבויות, הרקעים, אורחות החיים והמעמדות. את הפסיפס הישראלי המרהיב. פסיפס עשיר וצבעוני שהוא גם מאפיין מובהק וידוע של העיר אשדוד. פסיפס שאינו אחיד אך מאוחד. מאוחד באבל ובכאב. מאוחד בזיכרון ובהנצחה. אך מעל הכול מאוחד בתשוקה לחיים. לחיים של יצירה, של פיתוח ושגשוג. חיים של שלום וביטחון. חיים של אמונה בנצח ישראל. בעמנו. לנצח. ולהישאר עם הנצח, אך גם להיות אור לגויים. משפחות יקרות, כאב האובדן קשה. הטראומה והפצע טריים ואנו מתקשים למצוא את מילות הנחמה שיקלו את כאבכם. רוח הגבורה, המסירות וההקרבה ושותפות הגורל של הבנות והבנים העולים מסיפוריהם האישיים באתר ההנצחה הזה, הם כולם עדים לכוחות הכבירים הטמונים בעמנו. כוחות של חיות, של אמונה, ערבות הדדית, תושייה ותעוזה. כוחות של מוסר וערכים. כוחות שאינם גנוזים באף עם בעולם, מלבד בעם ישראל. נתפלל יחד שבע״ה נהיה ראויים להם. לבנות ולבנים הנאהבים והנעימים. שנשלים את הניצחון על אויבנו. שנשיב את העקורים לבתיהם. שנשיב את החטופים, החיים והחללים, למשפחותיהם. ֑ה, � ְִמ ְָ֑ע � ִ֖יְִך ִמִִדּ � ִ֔כִ, ְוְֵע ֵַ֖נ � � ֙ ִמ ִֶ֔בּ � ֤ קוֹ ֵל ְֵך � ֗ה, ִמ ְִִ֤ע � ֣ר ְיְהָֹו � ֣ה ׀ ָא ַ֣מ � � ״ ֹכּ ״ֽ � ֥רֶץ וֵֹי � ֖וּ ֵמֵֶא � � ֔ה, ְו ְָ֖שׁ � ֙ ְֻאֻם־ ְיְהָֹו � ֵָת ְֵך � ֤ר ִלְִפְֻעָֻלּ � ָ֤כ � ֨שׁ � ִ֩י ֵי � ִכּ יחד נזכור, יחד נילחם. ויחד בע״ה גם ננצח. ניצחון צבאי וניצחון ערכי מוסרי. עם הנצח ואור לגויים. יהי זכר הנופלים והנרצחים ברוך. אמן ואמן.

ד"ר יחיאל לסרי, ראש עיריית אשדוד

צילומים: לירון מולדובן

3

על האתר

מסמל שורשים, העץ זהות, זיכרון, צמיחה ותקווה לעתיד. בחרנו בעץ אלביציה צהובה, ולאורך המתחם הוקמו גינות עם כלניות אדומות

מכיל את העמודון זהות הנרצח.ת או הנופל.ת וכולל תאורה, טקסט ושמע על מנת להנגיש את המידע לכל החפץ בו.

מסמל את המבט הספסל החוצה אל העתיד בד בבד עם מבט פנימה להתכנסות. הוא מקיף בעיגול את העץ

באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" 7־ חללי ה כאן, במתחם מקום בלב, צומחים עצים שזוכרים. לכל אחד מהם שורשים עמוקים שנשתלו בלב האדמה. לכל אחד מהם ספסל הממתין למי שיבוא ויתיישב, יתבונן ויחשוב, יקשיב למילים ולקולות וייתן מזור לליבו. במבואה העליונה ממוקמת אבן לבנה עם שמות כל החללים.

,07.10.23־ בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, ה החלה מתקפת טרור על יישובי הנגב המערבי, שגבתה את חייהם של אנשי כוחות הביטחון ואזרחים רבים מתושבי ישראל ובתוכם בנות ובני אשדוד. החברה הישראלית כולה נושאת את האובדן הגדול שהתרחש באותו יום. מתוך כוונה לאפשר מעט נחמה, הקמנו את מקום בלב – מתחם זיכרון לבנות ובני העיר,

מקום בלב נושא בחובו תקווה שנוכל לתת מקום לאבל ולכאב, יד ביד עם מקום לנשימה, לצמיחה ולהתחזקות. עבור האדם האחד. עבור הקהילה. עבור החברה הישראלית.

4

נוער וקהילה

כחלק מהחזון המחבר את הקהילה להנצחת נופליה, מינהל החינוך בעיר לקח על עצמו לשלב את תלמידי התיכונים בפרויקט. במסגרת הפרויקט, כל תיכון בעיר אימץ משפחות חללים, מהם בוגרי בית הספר ואחרים. במקביל, יקדם פעילות בית ספרית שתנציח את החללים ותלווה את המשפחה ככל הניתן. חללים. 48־ משפחות ל 43־ מדובר ב ביום הטקס לחנוכת אתר "מקום בלב", ליוו תלמיד ותלמידה מבית הספר המאמץ את המשפחה לאורך כל הטקס. שני התלמידים מכירים היטב את מהלך חיי החלל ואת נסיבות מותו.

5

חלוקת החללים לבתי הספר המאמצים

מקיף י"א סמל ראשון איתמר ברוכים רונית טל סולטן רולנד צרלסגוזף סולטן תכלת זערור אריאל גורי אולפנא סרן דור שדה אלון גל יוסף בן חמו מדרשת אמית יצחק גלרנטר ויטלי לוגבינצ'נקו אולג לפשיץ ישיבה תיכונית אמית אריה אוזן אליהו אוזן תמר טורפיאשווילי אמית טכנולוגי רס"ר שלמה יהונתן חזוט

מקיף ז' איזבלה גנדלין סמל עילאי בן מוחא יורי ליסובוי סבטלנה ליסובוי מקיף ח' רב סמל בכיר ויטלי קרסיק סמל ראשון מקס רבינוב אדם אילייב סמל ראשון סטניסלב קוסטרב מקיף ט' סמל ראשון אילי גמזו סמל שיר ביטון שני אמין רב סרן טל פשבילסקי שאלוב, עמית בוסקילה מקיף י' סמל שני רווית חנה אסייג נעמי ביכר משה דיינים סיון אלקבץ נאור חסידים

מקיף א' רב סרן אברהם חובשווילי רב סמל ראשון אליהו הרוש סמ"ר דוד רתנר מקיף ג' סרן אור מוזס רב סרן חן בוכריס רב סרן דז'ון אסלנוב רב סמל ראשון דניאלס גיל מקיף ד' דביר רחמים הילל זלמנוביץ שפרה נוי יוסף גרוס מקיף ה' ישראל צ'אנה אלעזר סמואלוב רב סמל מולוקן תשומה מקיף ו' ניר ניקיטה פופוב רוברט שאולוב

6

אסור לקטוף את פרחי הגן

הוא פרויקט הנצחה כלניות לפני הגשם לאומי לזכר קורבנות המתקפה והנופלים באוקטובר 7- בקרבות בשבת השחורה ב ומלחמת "חרבות ברזל". במסגרת הפרויקט יוצרו עשרות אלפי כלניות מקרמיקה, כסמל לצמיחה מחודשת והמשכיות של פריחת הכלניות המאפיינת את יישובי העוטף והמוכרת כ"דרום אדום". הכלניות יוטמנו במוקדים משמעותיים שונים בישראל וביניהם אתר ההנצחה "מקום בלב" באשדוד תלמידי מגמת קרמיקה של ביה"ס "גוונים" אשדוד, בהובלת הקרמיקאית אליס אוחנה, הצטרפו למיזם החשוב הזה, כחלק מהאני מאמין של ביה"ס, חיבור התלמידים לקהילה, שיתוף ולקיחת חלק בעשייה חברתית ולאומית כחלק מהיותם אזרחי מדינת ישראל. יצירתם תשולב באתר במהלך השבועות הקרובים.

7

ז"ל יוסף (יוסיניו) גרוס

מהלך חייו: בעיר 21.3.1948- יוסף גרוס - הידוע גם בכינויו 'יוסיניו' - נולד ב חיפה, להוריו גיטה ומרדכי - ניצולי שואה שעלו מהונגריה כאשר אימו נושאת אותו ברחמה. ליוסיניו אחות קטנה ממנו, אביבה. בהיותו בן ארבע, עבר עם משפחתו לקיבוץ מעגן מיכאל, שם גילה את אהבתו הגדולה לסוסים. כשהיה בן אחת עשרה, עברה משפחתו להתגורר בשכונת שעריים שברחובות. באותה התקופה התגרשו הוריו ויוסינו עבר להתגורר עם אביו ועם אחותו. כשהיה בן ארבע עשרה, אמו התחתנה בשנית וילדה את אחיו הקטן רמי. אז, הוא עבר להתגורר עימם בבאר שבע.

במהלך שהותו בעיר הדרומית, הצטרף יוסיניו לתנועת הנוער 'השומר הצעיר', בה הכיר חברים שהפכו יחד לחלק מגרעין 'מירן' – קבוצת בני נוער במסגרת התנועה, שהתגייסה למסלול צבאי משותף. יוסיניו התגייס ליחידת הצנחנים ושירת כצנחן. יחד עם בני הגרעין, הוא עבר להתגורר בקיבוץ ניר עוז. במהלך שירותו הצבאי לחם במלחמת יום הכיפורים. הוא נישא שלוש פעמים. מנישואיו הראשונים לשפרה נוי ז"ל שהתגוררה ונרצחה גם היא בקיבוץ ניר עוז נולדה בתו השנייה אפרת. 1976 . בשנת 1972 - נולדה בתו הבכורה דורית בשנת 7.10- ב לאחר מספר שנים התגרשו בני הזוג ויוסיניו התחתן בשנית עם רחל ז"ל, אתה אימץ את . במהלך אותם השנים היה חבר קיבוץ ניר עוז ועבד במספר עבודות: 1985 בנו שגב בשנת בבקר, בשלחין (שדות) ובמוסך. כשהוקם מפעל הצבע "נירלט" החל לעבוד בו כנהג משאית עד צאתו לפנסיה. יוסיניו אהב את עבודתו מאוד, הכיר כל פינה וכביש בארץ, צייר מפות מהזיכרון והיה ידוע כאיש עבודה מסור ומוערך. לאחר גירושיו השניים הכיר את אשתו השלישית ויקי ז"ל וכשהחליטו להתחתן עזב את הקיבוץ ועבר לעיר. המעבר היה מורכב כי הוא היה רגיל לחיים בקיבוץ - לשדות הפתוחים, למרחב ולנופי הדרום היפים. בשנת נולד בנו מעוז ז"ל, אשר נהרג בתאונת עבודה כארבעה 1991 נולדה בתו מעיין ובשנת 1989 חודשים לפני הירצחו. יוסיניו אשר נודע כאדם שמח וחייכן היה באבל גדול בתקופת חייו שנות נישואין נפרד יוסיניו 21 האחרונה, לאחר מות בנו הצעיר, והעצב ניכר בפניו. אחרי מאשתו ויקי ז"ל וחזר להתגורר בשנית בקיבוץ ניר עוז אותו כה אהב. יוסיניו שחיידק הנהיגה היה בדמו ובילה את חייו על הכביש, שב לעבוד בקיבוץ בתור נהג בית. היה מסיע את חברי הקיבוץ וחברי הקומונה הצעירים, דאג להם במסירות רבה ואהב אותם כאילו היו ילדיו. יוסיניו היה אדם עם ידיים טובות - מילדותו נהג לתקן אופניים, מנועים וכל דבר שקשור למכניקה. הוא היה ידוע כבשלן בחסד שהמציא מתכונים מהראש ותמיד היה מכין ארוחות למשפחה ולחברים. בשר בכל צורותיו היה המאכל האהוב עליו ותמיד שמר פינה חמה בליבו למאכלי ילדותו ההונגריים. הוא אהב מאוד את הפועל באר שבע, נהג לצפות במשחקיה בלי לפספס ואף העביר את האהבה לקבוצה לבנו הצעיר. הפעילות האהובה עליו הייתה צפייה בסרטים ישראליים כמו 'גבעת חלפון אינה עונה', 'חבורה שכזאת' (מתוכו הגיע כינויו). אהב מאוד לשיר, לשמוע מוזיקה עברית ולהאזין לרשת ג'. ארץ ישראל הייתה אצלו במקום הראשון, לכן היה לו חשוב שילדיו יכירו את הארץ. הוא היה לוקח אותם לטיולים רבים מצפון ועד דרום. היה פטריוט אמיתי, אהב את האדמה ואת האנשים. בכל יום שישי היה נוסע למוצבים בסביבת הקיבוץ, נפגש עם חיילים, מביא להם מטעמים, מעביר להם את הזמן בסיפורים מימי שירותו הצבאי. יוסיניו אהב את המדינה מאוד והחג החשוב ביותר בעיניו היה יום העצמאות; תמיד חש גאווה גדולה ביום הזה וכבוד על כך שנולד בשנת הקמת המדינה.

>> לדף ההנצחה המלא

ז"ל יוסף (יוסיניו) גרוס

נסיבות מותו: פרצו מחבלים לקיבוץ ניר עוז במטרה 7.10- ביום שבת בבוקר ה לרצוח, לבזוז ולחטוף אזרחים. בשעה שבע בבוקר לאחר האזעקות הראשונות, שמע יוסיניו ליד חלונו צעקות בערבית וראה קליעים שנורו על דלת הכניסה אשר נחסמה בעקבות כך. בשעות הבוקר של אותו היום יוסיניו דיבר עם ילדיו, אחותו וחברו וסיפר להם על המתרחש בקיבוץ., באותו הזמן הוא עדיין לא הבין את חומרת המצב ואת כמויות המחבלים שנמצאים בקיבוץ. הוא ישב במרפסת והסתובב בשבילי ביתו. בשלב מסויים עדכן את משפחתו כי כיתת הכוננות השתלטה

על המצב. בבוקר, שלח יוסיניו את הודעתו האחרונה בקבוצת הוואטסאפ 10 בסביבות השעה קיבלה בתו הודעה מבת זוגתו ששהתה 10:13 המשפחתית כי הוא נכנס לממ"ד. בשעה עימו בממ"ד: "הרגו את אבא שלך". בעת ההתכתבות ביניהן כתבה בת זוגתו שהמחבלים פתחו את דלת הממ"ד ויוסיניו קפץ עליהם על מנת להגן עליה והמחבלים ירו בו מטווח אפס. למרות ניסיונו להגן עליה גם היא נרצחה לאחר מכן. ביום המחרת, כאשר נכנס הצבא אל הקיבוץ, התגלה לעיניהם החורבן העצום של המקום. באותו היום עברו חיילים ומספר חברי קיבוץ בין הבתים וראו את יוסיניו בביתו מחוץ לממ"ד, ירוי. רק לאחר ארבע עשרה ימים קיבלה משפחתו הודעה רשמית על זיהוי ודאי של גופתו. הוא הותיר אחריו חמישה ילדים וחמישה נכדים, אותם אהב אהבת נפש. בצוואתו, ביקש יוסיניו להיקבר במושב עין הבשור לצד אביו ואחיו הצעיר. משפחתו הייתה רוצה שייזכר כאופטימיסט חסר תקנה, אמיץ, איש ישר אשר המוטו של חייו היה "השקר הכי טוב הוא האמת". אדם בעל ערכים כמו אהבת ארץ ישראל, דאגה לזולת, אחדות ילדיו, רגיש לסביבתו, צנוע וקיבוצניק בכל רמ"ח אבריו.

>> לדף ההנצחה המלא

ז"ל שפרה נוי

מהלך חייה: בשעריים שברחובות להורים 1.2.1953- שפרה נוי נולדה ב ממוצא סורי. לשפרה שתי בנות ושלושה נכדים אותם אהבה מאוד. שמה המקורי הוא שפרה קוסטו וכאשר התחתנה בשנת שם משפחתה שונה לגרוס. לאחר גירושיה רצתה לשנות 1972 את שם המשפחה אך לא לחזור לשם משפחתה המקורי וחיפשה במילון שם משפחה שאליו תתחבר וכך בחרה בשם נוי. היא גדלה והתחנכה בשעריים ולמדה בבית הספר ויצו במגמה עיונית ותפירה. בילדותה אהבה ליצור בובות מאבנים, זרדים וחתיכות בד. בבגרותה תפרה בובות, שמיכות, כריות וכל דבר שהמשפחה בקשה ממנה. המשפחה נעזרה בשירותי התפירה שלה בכל עת והיא הייתה מקבלת כל שבוע שקיות רבות של בגדים לתיקון. התגייסה לצבא במסגרת של"ת (שירות ללא תשלום) דרכו הגיעה לקיבוץ 1971 בשנת נולדה בתה 1972- ניר עוז. שם היא הכירה את יוסף – יוסיניו - גרוס ז"ל עמו התחתנה וב . לאחר כשבע שנות נישואין שפרה 1976 הבכורה דורית. בתה השנייה אפרת נולדה בשנת ויוסיניו התגרשו. היא החליטה להישאר לחיות בקיבוץ והפכה לחברת קיבוץ מן המניין. בקיבוץ עבדה במשך כשלושים שנים כגננת בגן הילדים. הקשרים שיצרה עם הילדים התפתחו גם כאשר גדלו והפכו לחברי קיבוץ בעצמם. ילדים רבים דיברו ב-ח' ו-ע' בזכותה לאחר שנים רבות בהן עבדה כגננת, החלה שפרה לעבוד במספר עבודות במסגרת הקיבוץ: ליווי וסיוע לילדים בעלי מוגבלות שכלית והתפתחותית וסיוע ועזרה בעבודות בית ובישולים לפנסיונרים בקיבוץ. כך, עד צאתה לגמלאות. כגמלאית ניהלה את "היד השנייה" בקומונה. במסגרת התפקיד הייתה אחראית על קבלת בגדי יד שנייה, מיונם, תיקונם (ביד מיומנת) על מנת שחברי הקיבוץ יוכלו ליהנות מהם בשנית. בנוסף, חזרה לאהבתה הראשונה במסגרת העבודה בקיבוץ – התפירה. היא תפרה לחברים וילונות גדולים, מפות ועוד. 150- מתוך אהבתה הגדולה לתפירה וכשרונה, תפרה לעצמה, לבנותיה ולימים גם לנכדיה כ בובות מבד במגוון דוגמאות כמו קופים, צבים, ארנבים ושלל יצירות מדמיונה השופע. הבובה האהובה עליה ביותר הייתה בצורת כלב גדול לבן אותו לא הסכימה לתת לאיש אפילו לא לנכדיה האהובים. בכל שנותיה בקיבוץ ביתה היה פתוח לכולם; היא מאוד אהבה לארח ולקיים אירועים משפחתיים; חלק מהכיף בביקורים הייתה השינה המשותפת בבית על הרצפה על מזרונים ולילות של משחקי רמי ומלחמה. שפרה אהבה מאוד לבשל והיה חשוב לה לשמור על המסורת והמנהגים שעברו במשפחה. היא למדה מאמה, כאשר ביקרה בבית ילדותה במהלך השנים, את המאכלים המסורתיים של המשפחה אותם איגדה בחוברת מתכונים. היא התמחתה בהכנת קובה, אטייף, מוסקה, מפרום, עוגיות עבדי, חמוצים ועוד ועוד. בנותיה ונכדיה הגיעו לקיבוץ בכל סוף שבוע, והיא דאגה לצייד אותם בקופסאות אוכל אשר היו מספיקות להם למהלך כל השבוע. ושני נכדיה התאומים לוטן וענבר בשנת 2007 כאשר נולדה נכדתה הראשונה, ליבי, בשנת , לימדה גם אותם, כמו בשנות עבודתה כגננת, לשחות, לרכב על אופניים ומשחקי 2012 כדור. בכל חופש גדול נכדיה ואחייניה היו מבלים את כל התקופה ביחד עימה בקיבוץ. שפרה הקפידה לשוחח עם אחייה כל יום והייתה הדבק המחבר בין כולם. היא תמיד שמרה על האמת שלה גם אם הייתה כואבת ולא נעימה לאוזן. אחדות המשפחה תמיד עמדה בראש מעייניה ולכן תמיד הקפידה לשמור על קשר עם כולם. על אף הקשיים עימם התמודדה, היא לא הסכימה לוותר לעצמה וכך חינכה גם את ילדיה. דאגה לכל אדם באשר הוא וראתה את הטוב שבו.

>> לדף ההנצחה המלא

ז"ל שפרה נוי

נסיבות מותה: פרצו מחבלים לקיבוץ במטרה 7.10.2023- ביום שבת בבוקר ה לרצוח, לבזוז ולחטוף תושבים. בניגוד לשאר השבתות, שפרה הייתה לבד בביתה והתעוררה עוד לפני תחילת ההפצצות והאזעקות והספיקה לשלוח הודעה לביתה שביקרה אותה בערב שלפני, כי שכחה את המוסקה במקרר. כאשר התחיל להישמע הצבע האדום שפרה נכנסה לממ"ד ובמהלך כל הזמן ההוא התקשרה למשפחתה וסיפרה את שהיא שומעת. ברבע לתשע בבוקר קיימה את שיחתה האחרונה עם אחייניתה, בה היא סיפרה לה שהיא שומעת הרבה יריות בקיבוץ ובקרבתה.

כיוון שהיא כתבה בקבוצה המקומית של 09:25 ידוע כי המחבלים נכנסו לביתה בשעה הקיבוץ הודעה בה היא מבקשת עזרה ושהמחבלים אצלה בבית. שפרה נרצחה בביתה ימים, שפרה הוגדרה כנעדרת ומשפחתה 12 שנים. במשך 51 שבקיבוץ ניר עוז בו התגוררה לא ידעה מה עלה בגורלה עד אשר התקבלה ההודעה רשמית, כי גופתה זוהתה. ביתה של שפרה נשרף עד היסוד ולא נשאר ממנו כל זכר, למעט חלק קטן מאוסף אצבעונים גדול מרחבי העולם אשר קבלה במשך השנים מקרוביה וממכריה. בביתה נמצאה בסמוך לחג החנוכה על ידי אנשי זק"א חנוכייה אשר שרדה את התופת. .71 שפרה נקברה לצד הוריה בבית העלמין שעריים מרמורק שברחובות, בהיותה בת משפחתה של שפרה הייתה רוצה שהיא תיזכר כאשת חינוך, אם אוהבת, סבתא דואגת, בשלנית בחסד, מוכשרת ואהובה על הבריות.

>> לדף ההנצחה המלא

המקום שלך בלב

יהי זכרם ברוך

>> לעמוד ההנצחה הראשי

8