ואקום 08 - אהבה ראשונה
לבסוף – בשלב כלשהו הותשנו, כפי הנראה – אפף אותנו החושך. הצהוב של אחר הצהרים התחלף בסומק השקיעה והפך שחור, ויללות תנים נשמעו סביב. אורות השכונה נצנצו במרחק ואנו מיהרנו חזרה בלב חרד ורגליים לאות, מודעים היטב לחומרת המצב ולמה שמחכה לכל אחד מאתנו בבית. נפרדנו בזריזות, בלי טקס. גם אני עליתי בצעד כבד אל הדירה בקומה הרביעית, טיפוס איטי ומדוד שנועד לדחות את הקץ. ידעתי היטב שממתינים לי נאום תוכחה מצמית ועונש כבד, לכל הפחות. אני לא זוכרת מה בדיוק קרה כשהגעתי הביתה. נשמעו צעקות? נלחשו א ִִיומים? נשלחתי לאחר כבוד אל המקלחת, לשטוף מעלי את החול שהתגנב אל בין התלתלים וח ַַד ָָר לכל נקב וחריץ של הגוף. נדרשתי להתנקות מהחוץ הכאוטי, לשוב באחת אל חיי המשפחה ואל הסדר הטוב; לחזור ולהיות בת צייתנית, תלמידה טובה, ילדה אחראית. עמדתי בחדר האמבטיה, מביטה בפניי המשתקפות במראה שעל הקיר, נטולת חרטות. 'זה היה שווה את זה', חשבתי, עיניי בוערות מולי, 'הסלטות היו שוות כל עונש בעולם!' המים שטפו את גרגירי הזהב, החוויה נחרתה עמוק בלב. על הקרסול השמאלי שלי מצויר היום קעקוע של החולות בקווים עדינים מתפתלים. הוא מזכיר לי הכל.
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online