שיתוף הציבור בשלטון המקומי בישראל

אם מביאים בחשבון את הנאמר בפרקים השונים של מחקר זה בנוגע לתרומה הדיונית והכמותית לאיכות ההחלטות כפי שעל כך יורחב בהמשך, אזי ברור כי אי השתתפותם של תושבים רבים בהליכי השיתוף, מהווה חיסרון. חיסרון נוסף, לפחות על פי עדו יותיהם של מרואיינים שונים למחקר זה, נוגע לעלויות הנלוות הנדרשות. ברוב הישובים כפי שהוברר, הליכי שיתוף הציבור אינם מתוקצבים. חשוב להבין שהליכים אלה אינם חפים מעלויות. הם מחייבים פרסומים מאסיביים ליידוע על המפגשים ועל תוצאותיהם; הם מצריכים כח אדם לארגון, לבי צוע, לאיסוף נתונים ולמעקב אחר התוצאות; הם מצריכים במקרים רבים שכירת מקומות רלוונטיים למפגשים ועלויות לכיבוד. בישובים הגדולים העלויות הללו נבלעות בעשייה השוטפת אך בישובים – הקטנים לפחות לדבריהם של חלק מן המרואיינים – מדובר בנטל תקציבי משמעותי עבורם. עניין נ וסף קשור לזמנים הנדרשים לביצועם של הליכי השיתוף. לאורך תקופת המחקר עלו טענות אחדות כי שיתוף הציבור כרוך גם בגרירת זמנם של פרויקטים. משמע, היציאה אל הציבור לשמע דעתו בנושאים שעל הפרק, מאריכה את זמני ביצועם של פרויקטים ועלולה לסרבלם. אך נדמה שהמכשלה העיקרית שהועלתה במהלך העבודה על מחקר זה נוגעת לשני עניינים מהותיים, לפחות בעיני אומריהם: העניין האחד קשור ל קבוצות אינטרס, בהן גם המפלגות הפעילות בפוליטיקה המקומית, ה עשויות להתנגד להשתתפות של תושבים. כך, כי ה ן ל ה כניס שחקנים חדשים לתהליך המיקוח הפוליטי העלולה להגביל את עוצמתן, לפתל את מוקדי הייצוג של האינטרסים הציבוריים ולחלק מחדש את משאבי הנגישות והלגיטימציה שמעניק השלטון המקומי. הובאה ההערכה שרמה נמוכה של מעורבות תושבים במערכת מבוזרת עלולה להביא לידי כך שקבוצות אינטרס , אף אם אינן פוליטיות, החולשות על עמדות מ פתח ברשות המקומית תשתמשנה בעמדותיהן לקידום ענייניהן ללא בקרה מספקת. העניין השני קשור לתפיסה, בעיקר זו של הפוליטיקאים, שקשה לרצות את כולם. הכוונה היא שבמפגשי התושבים מועלות הצעות רבות בנושאים הנדונים וקשה לאמץ את כולן. הועלתה הסברה שאנשים שהשקיעו מזמנם והגי עו למפגשי השיתוף ייעלבו מכך שהצעותיהם נדחו או לא נתקבלו. החסרונות ויש מי שיאמר המכשלות שהובאו אינן קלות משקל והן ראויות להתייחסות פרטנית. נכון הוא שרצוי שהגעתם של תושבים למפגשי שיתוף הציבור תהיה מאסיבית יותר. אך לשם כך צריך לפעול בשני נתיבים – הנתיב הראש ון והפרקטי הוא זה של פרסום נרחב יותר על עצם קיום המפגשים וחשיפה מוקדמת של רקע רלוונטי לנושא ומטרות, והנתיב השני והמורכב יותר הוא זה של הגברת אמון התושבים ברשות המקומית , לפחות בכל הנוגע לכוונות, לדרכי הפעולה ולמטרות הסופיות של הליכי שיתוף הציבור. אף שהנתיב הראשון כרוך בהוצאות כספיות יודגש כי פרסום מאסיבי יכול להיעשות גם במסגרות של פרסומים עירוניים שוטפים ולא כפרסומים ייחודיים ובכך לחסוך בעלויות; ניתן לעשות שימוש נרחב באתרי אינטרנט וברשתות החברתיות, בעלויות זניחות; ניתן לנצל את השימוש בטלפונים החכמים המצויים בידיהם של תושבים רבים על מנת להעביר באמצעותם מסרים - למשל באמצעות האפליקציות המקומיות ההופכות למקובלות מיום ליום וגם, ניתן להיעזר בעובדי הרשויות המקומיות על שלוחותיהן כסוכני שינוי להזמנת מקורביהם ומכריהם להגיע למפגשים. במילים אחרות ובמיוחד בישובים הקטנים, ניתן להגיע ליידוע התושבים גם ללא השקעה כספית משמעותית ומכבידה. לגבי הנתיב השני, הפתרון – לפחות בנוגע לנושא שיתוף הציבור – כרוך בעיקר בשכנוע בטוהר ההליך. ככל שהנהגת הישוב

ת מהוו

208